בג"ץ 256/15איגוד מורי הנהיגה - אגודה שיתופית בע"מ ואח'' נ' שר התחבורה והבטיחות בדרכים

הנשיאה מ' נאור:

1. עניינה של העתירה שלפנינו הוא בשיטת הקצאת מבחני הנהיגה המעשיים בישראל.

2. המשיב 2 (להלן: משרד התחבורה) הוא הגורם המוסמך להעברת מבחנים עיוניים ומעשיים למועמדים לקבלת רישיון נהיגה בישראל. מדי חודש מסוגל משרד התחבורה לבצע כמות מוגבלת של מבחנים מעשיים. על כן קיים מלאי חודשי מוגבל של מבחני נהיגה. על רקע זה נקבעה שיטה שעל פיה מוקצית מדי חודש, לכל מורה נהיגה בנפרד, מכסת מבחנים מעשיים חודשית. ההקצאה נעשית בהתאם למפתח חלוקה שנקבע במשרד התחבורה, המבוסס על מספר התלמידים הלומדים אצל כל מורה נהיגה. מורה הנהיגה מחליט בתורו כיצד להשתמש במכסה שהוקצתה לו, דהיינו מי מתלמידיו יוכל לגשת לבחינה בחודש מסוים. בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת 1, המאגדת כ-1,600 מורי נהיגה בישראל (להלן: העותרת), להביא לשינוי בשיטת הקצאה זו. זאת, באמצעות שורה של סעדים שנתבקשו בעתירה. בליבת העתירה עומדת הטענה שעל המשיבים לחזור לשיטת ההקצאה שהייתה נהוגה עד לתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. לפי השיטה הקודמת, מבחני הנהיגה נקבעו לתלמידי הנהיגה במישרין ובאופן אישי, ללא מעורבותם של מורי הנהיגה.

3. ברקע הדברים נציין שאין זו הפעם הראשונה שבה מוגשת לבית משפט זה עתירה התוקפת את שיטת הקצאת מבחני הנהיגה. כבר בשנת 1973, זמן קצר לאחר המעבר לשיטה הנוהגת, נדחתה עתירה שתקפה את דרך הקצאת מבחני הנהיגה בעיר באר-שבע (בג"ץ 378/73 שמחה ניר נ' רשות הרישוי במשרד התחבורה (לא פורסם, 7.1.1974)). בשנת 1997 נמחקה עתירה נוספת בנושא לאור הצהרת המשיבים כי בכוונתם לשנות את שיטת ההקצאה ולהקים מרכז הזמנות ארצי שדרכו יוכלו תלמידי הנהיגה בישראל להירשם במישרין למבחני הנהיגה המעשיים (בג"ץ 6400/97 ארגון מורי הנהיגה, חיפה נ' רשות הרישוי(7.6.2000)). בשנת 2015 הוגשו לבית משפט זה שתי עתירות נוספות: העתירה האחת היא העתירה שלפנינו, והעתירה השנייה הוגשה בבג"ץ 1160/15. בשתי העתירות נטען כי חרף התחייבותם של המשיבים בבג"ץ 6400/97 הנ"ל, לא פעלו המשיבים לשנות את שיטת ההקצאה בדרך של הקמת מרכז הזמנות ארצי. בינתיים כבר נדונה לפני בית משפט זה העתירה בבג"ץ 1160/15 שעסקה לצד הסוגיה העקרונית גם בעניינם הפרטני של מורי נהיגה בדרום הארץ. בפסק-הדין שניתן בתום הדיון בבג"ץ 1160/15 נקבע כי "לאחר שמיעת טיעונים ובהמלצתנו חזרו בהם העותרים מן העתירה והיא נמחקת בלא צו להוצאות" (בג"ץ 1160/15 סבג נ' שר התחבורה (11.6.2015) (להלן: עניין סבג)).

4. במהלך הדיון שהתקיים בעתירה שלפנינו ביום 29.2.2016, הבענו בפני בא-כוח העותרת את עמדתנו לפיה מרבית הסעדים המבוקשים בעתירה דנן נמצאים בגדר סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים. הפנינו את תשומת ליבו של בא-כוח העותרת לכך שזו הייתה, ככל הנראה, גם עמדתם של השופטים שדנו בעתירה בעניין סבג (כפי העולה מפרוטוקול הדיון שנערך שם). בעתירה בעניין סבג נתבקשו סעדים דומים אם לא זהים לחלק מן הסעדים שנתבקשו בעתירה דנן, ובפרט בקשת העותרים בשתי העתירות כי המשיבים יפעלו להקמת מרכז הזמנות ארצי. נוכח דברינו אלה הודיע בא-כוח העותרת כי הוא מצמצם את העתירה שלפנינו לשני סעדים בלבד: הסעד המבוקש הראשון הוא שהמשיב 1 (להלן: שר התחבורה) יקבע בעצמו, ובתקנות, את שיטת הקצאת מבחני הנהיגה המעשיים בישראל, תוך קביעת קריטריונים "ברורים ושקופים". זאת, על רקע העובדה ששיטת ההקצאה קבועה כיום בהוראת נוהל פנימית של משרד התחבורה ולא בתקנות. הסעד המבוקש השני הוא שהמשיבים 3-1 יאיישו ללא דיחוי את כלל תקני בוחני הנהיגה אשר אינם מאוישים כיום.

           לאחר ששמענו את באי-כוח בעלי הדין ושקלנו את טענותיהם הגענו לכלל מסקנה כי אין עילה להוצאת צו-על-תנאי ביחס לשני הסעדים המבוקשים בעתירה במתכונתה המצומצמת.