בג"ץ 106/16 אלכסנדר קוזק נ' ג'י פור אס פתרונות אבטחה בע"מ ואח'

השופט מ' מזוז:

1. עתירה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים ר' רוזנפלד, ס' דוידוב-מוטולה ומ' טוינה, ונציגי הציבור א' כרמון וי' פורת) מיום 6.2015 בע"ע 37596-05-14, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (כב' השופטת ה' יהלום ונציג הציבור ח' רזניק) מיום 2.4.2014 בת"צ 8814-09-11, בו נדחתה בקשתו לאישור תביעה בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה כתובענה ייצוגית.

רקע

2. המבקש הועסק על-ידי המשיבה 1 (להלן: חברת האבטחה או החברה) במתקני רכבת ישראל בדרום בשנים 2011-2007. לאחר סיום עבודתו עקב סיום ההתקשרות בין חברת האבטחה לבין רכבת ישראל, הגיש ביום 14.9.2011 תביעה נגד החברה בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה ב-11 החודשים הראשונים להעסקתו, החל מאפריל 2007, וביקש לאשרה כתובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: החוק).

3. בית הדין האזורי דחה את הבקשה, על יסוד החריג הקבוע בפרט 10(3) לתוספת השנייה לחוק (להלן: החריג), המגביל הגשת תובענות ייצוגיות במקרה של "תביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעסיק של אותו עובד או ארגון מעבידים שהוא חבר בו, צד להסכים הקיבוצי". כן דחה את הבקשה מחמת אי התקיימות התנאים לאישור תובענה ייצוגית.

בית הדין קבע, כי ארגון העובדים - המשיבה 2 (להלן: ההסתדרות) - מעורב ביחסי העבודה בחברה ופועל ליישום ההסכם הקיבוצי, וכי החברה מצדה משתפת עמו פעולה ואף מערבת אותו מיוזמתה. מעדותם של נציג האיגוד המקצועי בהסתדרות ושל העדים מטעם המבקש עצמו, עלה, כי נציגי ההסתדרות השתתפו בפגישות אישיות להסדרת תנאי סיום העסקתם של עובדי החברה באתרי רכבת ישראל, בתום התקשרות החברה עם הרכבת. אשר לסוגיית ביצוע ההפרשות לפנסיה, התייחס בית הדין לעדות נציג ההסתדרות, לפיה בעבר היו כשלים בביצוע הפרשות לפנסיה בחברה אולם בחמש השנים שקדמו לעדותו (שנמסרה בראשית 2013) הוסדרו הדברים, וכן לכך שהחברה הציגה אישור רואה חשבון בדבר ביצוע ההפרשות לפנסיה בשנים 2007, 2011-2009, על יסודם חודש רישיונה על-ידי הועדה לרישוי חוקרים פרטיים ושירותי שמירה. אשר לטיפול במקרים בהם לא בוצעו ההפרשות לקרן פנסיה במלואן, הובאו דברי נציג ההסתדרות אשר מסר, כי ניתן לאכוף על החברה פיצוי עובדים לעבר, לרבות עובדים שפרשו לפני מספר שנים, במסגרת הסכם האכיפה שנחתם בין ההסתדרות לארגון חברות השמירה בשנת 2011 (להלן: הסכם האכיפה), וכן כי החברה צפויה לעבור בדיקה מדגמית של ועדת האכיפה הפועלת מכח הסכם האכיפה.

           בית הדין הוסיף וקבע, וזאת למעלה מן הדרוש נוכח קביעתו לעיל, כי התביעה אינה עומדת בתנאים לאישור תובענה ייצוגית: ראשית, עילת התביעה האישית הנוגעת לאי ביצוע הפרשות לפנסיה בתקופת הניסיון אינה זהה לעילת התביעה הייצוגית הנוגעת לאי ביצוע הפרשות לפנסיה במכלול תקופת ההעסקה. שנית, לא הוכחה הפרה שיטתית של ביצוע הפרשות לפנסיה, אלא העותר הציג אך שלושה מקרים נקודתיים של אי ביצוע ההפרשות, וזאת בחלק מתקופת ההעסקה, אותם ניתן לפתור פרטנית בשיתוף ההסתדרות, ואין די בכך להוכיח עילת תביעה קבוצתית. אשר להפנייה להליכים פרטניים שניהלו עובדי החברה, הרי הסדרי הפשרה כללו אי הודאה בטענות, ופסקי הדין אליהם הפנה אך בסיכומיו אינם יכולים לשמש כראיה בהליך דנן. שלישית, ניהול תביעה ייצוגית אינה הדרך היעילה ביותר לבירור המחלוקות בהתקיים דרכים חלופיות לבירורן, לרבות אלה שנקבעו בהסכם האכיפה. רביעית, העותר לא פעל בתום לב, בכך שדחה את הצעת החברה להיפגש עמו ולנסות להגיע לפתרון המחלוקת, ובכך שחתם על התצהיר התומך בבקשה לאישור התביעה הייצוגית ביום בו חתם על מכתב דרישותיו לחברה, ובכך גילה כוונתו להגיש תביעה אף אם החברה נכונה להיעתר לדרישותיו. נציג החברה מצדו העיד, כי אי ביצוע ההפרשות לפנסיה בעניינו של העותר נבע מתקלה טכנית. העותר אף לא פנה להסתדרות וכן לא יידע אותה בדבר כוונתו להגיש בקשה לאישור תביעה ייצוגית ולא ביקש נתונים בענין עובדים אחרים, ולכן לא קיבל החלטה מושכלת בדבר הצורך בהגשת התביעה הייצוגית. 

4. המבקש ערער על פסק הדין לבית הדין הארצי, אשר דחה את הערעור. בפסק דינו הדגיש בית הדין הארצי, את הקביעות בדבר מעורבות ארגון עובדים ביחסי העבודה בחברה, הפועל לאכיפת ההסכם הקיבוצי בין הצדדים, על יסודן קבע בית הדין האזורי התקיימותו של החריג הקבוע בתוספת לחוק, כמו גם הקביעות הנוגעות לאי עמידת התביעה בתנאים לאישור תביעה ייצוגית. בית הדין הארצי קבע, כי ממצאיו העובדתיים ומסקנותיו המשפטיות של בית הדין האזורי מבוססים היטב ואין עילה להתערב בו.

5. מכאן העתירה. העותר טוען, כי בית הדין לא בדק כהלכה את אפקטיביות אכיפת ההסכם הקיבוצי על-ידי ארגון העובדים, כנדרש בפסק הדין שניתן בינתיים בבית משפט זה בבג"ץ 1893/11 הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה (8.2015) (להלן: ענין ארגון השמירה)). לטענתו, ועדת האכיפה מונה אך שלושה חברים, ומופקדת על כמיליון שומרים שעבדו בענף בשבע השנים האחרונות, מה גם שעובדים לשעבר אינם מעודכנים בדבר קיומה. לא הוכחה פעילות קיבוצית יזומה של ארגון העובדים, אלא אך בדיקה במקרים פרטניים שהופנו אליו. פסק הדין סותר את מטרות חוק תובענות ייצוגיות לאפשר זכות גישה לאוכלוסיות מוחלשות ולקדם אכיפה והרתעה, והותיר קבוצה גדולה של עובדים שזכותם הופרה בלא מענה. כן סותר הוא את פסיקת בית הדין הארצי בענין אי תחולתו של הסכם האכיפה בשנים עברו (ע"ע (ארצי) 67/10 יבטח בע"מ נ' ארז חבושה (14.3.2012)).