בג"ץ: הרבנות אינה 'חותמת גומי' למתן הכשר למוצרים שהוכשרו בחו"ל

השופט א' רובינשטיין:

א.       העותר 1 הוא מנהל ובעל המניות בעותרת 2, חברה העוסקת ביבוא ושיווק של מוצרי מזון, כלי בית ומטבח מהמזרח הרחוק (להלן החברה). בין היתר מייבאת החברה מוצרי מזון שזכו להכשר של גופי כשרות פרטיים בחו"ל. כעניין שבשגרה פונה החברה לרבנות הראשית לישראל, על מנת שתתן למוצרים אלה תעודת הכשר (כמשמעותה בחוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג - 1983; להלן החוק) על יסוד ההכשר שניתן על ידי גוף הכשרות הזר. מהאמור בעתירה עולה, כי במקרים רבים נענית הבקשה בחיוב - אך גם, כי הרבנות הראשית שומרת בידה שיקול דעת שלא להעניק תעודת הכשר חרף קיומו של ההכשר הזר.

ב.       העתירה אמנם מגוללת באריכות רבה מערכת יחסים מורכבת בין העותרים וגורמי הכשרות בישראל (חלקה הועלה כבר בעתירה שנמחקה בהסכמה לפני כשנתיים; בג"צ 6195/06 חברת אימו סחר המזרח בע"מ נ' הרבנות הראשית לישראל (לא פורסם)) - אך בליבה עומדת (כך לדברי העותרים עצמם) שאלת שיקול הדעת שיש לרבנות בישראל שלא ליתן תעודת כשרות למוצר שזכה להכשר בחו"ל:

"למעשה שאלת הבסיס בעתירה זו היא, האם תעודת הכשר שהונפקה על ידי בתי דין יהודיים ברחבי העולם ו/או גופי כשרות הפועלים בקהילות ישראל בחו"ל... תוחמת וחותמת את המושג 'דיני כשרות' ומכאן נחשבת עדות מספקת להעיד כי המזון המיובא כשר וחובה על המשיבים להנפיק לעותרת תעודות הכשר 'ישראליות'" (עמ' 9 לעתירה).

לשיטת העותרים, לפי סעיף 11 לחוק "במתן תעודת הכשר יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד" - וממילא, אם גוף מוכר בחו"ל קבע כי המוצר כשר, אין לרבנות הראשית שיקול דעת שלא לתת למוצר תעודת כשרות "ישראלית".

ג.       עמדת המשיבים היא, כי הסמכות ליתן תעודות הכשר למוצרים המיובאים לישראל מצויה בלעדית בידי הרבנות הראשית לישראל; כך הוסק מסעיף 9 לחוק ("יצרן או יבואן של מצרך הנושא עליו ציון שהוא כשר לא ימכור את המצרך ולא יציעו למכירה אלא אם כן המצרך נושא עליו גם ציון שמו של נותן תעודת ההכשר"), ומההסמכה בעניין זה בסעיף 17(ב) לחוק ("השר לעניני דתות רשאי... לקבוע אגרה עבור בקשה למתן תעודת הכשר... למצרך המיובא לשם מכירתו או הצעתו למכירה, בציון שהוא כשר"). הוזכר, כי תקנה 4 לתקנות איסור הונאה בכשרות (תעודות הכשר), תשמ"ט - 1988, מסדירה את הסוגייה של מתן תעודות הכשר למוצרים מיובאים:

"4. תעודת הכשר למוצרי יבוא

בקשה לתעודת הכשר (להלן - הבקשה), עבור מצרך או חומר גלם מיובא, תוגש למועצת הרבנות הראשית; הבקשה תהיה לפי טופס 2 שבתוספת ויצורפו לה המסמכים המפורטים בטופס ותיחתם ביד היבואן".

והוסף, כי באותו "טופס 2" שבתוספת לתקנות, קיימת התייחסות פרטנית למוצרים מיובאים שניתן להם הכשר על ידי גופי כשרות זרים:

"אם המצרך המיובא נמצא תחת פיקוח כשרות כלשהו, נוסף לאמור לעיל, יש לצרף:

א. אישור בכתב של הרב נותן ההכשר.

ב. רשימת רכיבי המזון ולצידם ההכשרים שניתנו עליהם.

ג. תיאור אופן פיקוח ההכשר, לרבות פרטים מלאים אודות העוסקים או שיעסקו בפועל בפיקוח, וכן תדירות הפיקוח.

ד. תיאור הנקודות העלולות להקשות על הפיקוח בייצור, והדרך המוצעת להתגבר על התקלות הכשרותיות האפשריות".

ד.       נטען איפוא מטעם המשיבים, כי המחוקק הסמיך את הרבנות הראשית לתת תעודות כשרות למוצרים מיובאים  - והוסבר, כי סמכות זאת מחייבת שיקול דעת, בין היתר, כיון שלא כל גופי הכשרות הזרים עומדים באמות המידה ההלכתיות של הרבנות הראשית, וכיון שיש צורך לוודא שהמוצרים הספציפיים המשווקים בישראל הם אכן אלה שיוצרו תחת פיקוחו של גוף הכשרות הזר. סוף דבר, נטען כי בבואה ליתן תעודות כשרות למוצרים שקיבלו הכשר על ידי גופי כשרות בחו"ל, אין הרבנות הראשית "חותמת גומי" של אותם גורמים, ומוטלת עליה המשימה להקפיד על כך שהמוצרים המשווקים בישראל ככשרים אכן יהיו כאלה.

ה.       אשר לעותרים הספציפיים, נטען כי חרף דחיית בקשתם למתן תעודת כשרות ממשיכים העותרים לשווק בישראל את מוצריהם - ולא רק שכתוב עליהם שהם כשרים בהשגחת גוף הכשרות הזר, אלא יש שאף מופיע עליהם מפורשות כי הכשר זה הוא "באישור הרבנות הראשית". נטען איפוא, לחוסר נקיון כפיים העולה כדי הפרת החוק, ומצדיק את דחיית העתירה על הסף. עוד נטען, כי העותרים יכולים לייבא ולשווק את מוצריהם ללא הכשר, אך אינם יכולים לדרוש מהרבנות הראשית להכיר בהם ככשרים ולא לשתף פעולה עם בקשותיה לפרטים נוספים, ולקיום ביקורת במחסניה. אשר לטענות נוספות המועלות בעתירה, שעניינן פגמים שונים בהתנהלות גורמי הרבנות הראשית, נמסר כי העניין הועבר לטיפול המנהל הכללי של הרבנות הראשית, וכי נערך בירור בעניינן.

המגעים בין הצדדים לאחר הגשת העתירה

ו.       בתגובתם המקדמית לעתירה (מיום 23.3.09) הציעו המשיבים לקיים ישיבה בראשות מנכ"ל הרבנות הראשית ובהשתתפות כלל הגורמים הרלבנטיים, לצורך ליבון נקודות המחלוקת ומציאת פתרונות שיאפשרו הענקת תעודות כשרות. בהחלטת השופטת פרוקצ'יה מיום 7.4.09 נקבע, "אף כי לא ניתן לחייב את העותרים להידבר עם המשיבים, כהצעתם בתגובתם המקדמית, טוב יעשו העותרים עם ייענו להצעה, וימצו כל דרך ליישב את המחלוקת מחוץ לבית המשפט".