השופט א' רובינשטיין:
א. העותרת ומשיב 1 (להלן המשיבוביחד הצדדים), יהודים אזרחי ישראל, נישאו בנישואין אזרחיים בארצות הברית בשנת 1994 וכעבור מספר חודשים עברו לגור בישראל. לשני הצדדים היו אלה נישואין שניים, ונולדו להם שני ילדים בני 14 ו-18. הצדדים נפרדו למעשה בשנת 2004, והתגרשו בשנת 2007. כיון שענייני הרכוש נכרכו כדין לתביעת גירושין שהגיש המשיב, נדונו אלה בבתי הדין הרבניים (ראו ע"מ (באר שבע) 127/05 פלונית נ' אלמוני(לא פורסם)). עניינה של העתירה הנוכחית, קביעות בתי הדין לגבי אופן חלוקת הרכוש.
רקע
ב. אין חולק, כי שני הצדדים הגיעו לנישואין כשברשותם רכוש, וכי במהלך שנות הנישואין לא עבדו שניהם, ולפיכך לא נצבר רכוש משותף משמעותי נוסף. ביום כ"ג כסלו תשס"ז (14.12.06) הורה בית הדין הרבני בבאר שבע על מינוי רואה חשבון, שהתבקש לערוך חוות דעת:
"על שוויו הכולל של הרכוש וחלק הרכוש שכל אחד (מבני הזוג - א"ר) הביא לפני הנישואין".
נאמר כבר כאן, כי החלטה זו - שאינה מבחינה בין נכסים משותפים בני איזון, לנכסים פרטיים שאינם בני איזון - הכריעה בסוף הדרך את אופן חלוקת הרכוש, אך אינה עולה בקנה אחד עם המשטר הרכושי שבדין הישראלי. רואה החשבון הגיש שתי חוות דעת עיקריות: האחת מיום 19.3.07 והאחרת (מתוקנת) מיום 17.10.07 - לפיה רכושו של המשיב לפני הנישואין הוערך בסך 12,894,000 ש"ח ואיבד מערכו במהלך הנישואין 4.7 מליון ש"ח; ורכושה של העותרת לפני הנישואין היה 509,000 ש"ח, והוא גדל בתקופת הנישואין בסך 208,000 ש"ח נוספים (נתונים שנקבעו בפסק דינו של בית הדין). רואה החשבון נמנע מקביעה, למי יש לייחס את הבעלות בשתי דירות (בערד ובאילת) שנרכשו במהלך הנישואין והיו רשומות על שם המשיב בלבד: בחוות הדעת הראשונה הוצע לראות בדירת המגורים בערד רכוש משותף; בחוות הדעת השניה נמנע רואה החשבון משיוך שתי הדירות. יצוין כי הוגשו גם חוות דעת של רואי חשבון מטעם הצדדים (מסקנות רואה החשבון מטעם בית הדין דמו לאלה של רואה החשבון של המשיב, וחלק עליהן רואה החשבון מטעם העותרת).
ג. ביום כ"א באלול תשס"ח (21.9.08) הכריע בית הדין הרבני האזורי, בפסק דין מפורט המבוסס על חוות דעתו של רואה החשבון, בשאלת חלוקת הרכוש. דומה, כי העיקרון שהנחה את בית הדין היה חלוקת פחת הנכסים בתקופת הנישואין בין שני בני הזוג בשוה:
"העולה מכל האמור לעיל (סקירת חוות הדעת החשבונאיות - א"ר), שמאחר והבעל הפסיד סכום כסף ניכר במהלך הנישואין, על כן כל הכספים בבנקים הרשומים על שם הבעל ישארו בבעלותו הבלעדית ולאשה אין זכות בהם...
אפילו נקבל את טענת האשה, שמחצית מהדירות שייכות לה הרי יש לבעל טענה על שוה ערך של כמחצית הדירות... הדירות ישארו בבעלות הבעל בלבד".
סוף דבר, העותרת נותרה ובידה הכספים שהיו בחשבון הבנק הרשום על שמה (665,000 ש"ח), תכשיטיה, מיטלטלין ושתי מכוניות הרשומות על שמה. ערעור שהוגש לבית הדין הרבני הגדול נדחה בקצרה ביום כ"ג שבט תשס"ט (17.2.09). נקבע:
"פסק הדין עוסק עד לפרטי פרטים בענין הרכוש הנידון... בפסק הדין הארוך והמפורט נמצא מענה לטענות הערעור... אי לכך לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי".
טענות הצדדים
ד. טוענת העותרת, כי בתי הדין לא החילו את הוראות איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973, ואת הלכות בית משפט זה לגבי יצירת שיתוף בנכסים מכוח הדין הכללי במקביל להסדר איזון המשאבים. בפרט נטען ביחס לזכויות העותרת בדירות, שנרכשו, כנטען, מכספים משותפים במהלך הנישואין - דירה בערד בה התגוררה המשפחה, ובהמשך העותרת וילדי הצדדים; ודירה באילת, בה התגוררו הצדדים תקופה מסוימת בעבר. נטען, כי פסק דינו של בית הדין הרבני מותיר את העותרת ואת ילדיה בחוסר כל וללא קורת גג. עוד נטען לפגמים בחוות דעתו של רואה החשבון, ששגה בהערכת נכסי הצדדים עובר לנישואין ובסופם. סוף דבר, מבקשת העותרת להורות למשיב "לשלם לעותרת מחצית מהרכוש המשותף... וכן מחצית מהזכויות ב-2 הדירות".
ה. מנגד טוען המשיב, כי הסכומים שנקבעו בחוות הדעת נכונים, כי אין לקבל את טענות העותרת לגבי סכומים נוספים שהיו רכושה הפרטי, וכי שתי הדירות נרכשו מכספו שלו, וכיון שלא היה זה רכוש משותף - כך גם הדירות שנקנו באמצעותו. נטען עוד, כי הצדדים לא ביקשו ליצור, ולא יצרו, שיתוף ספציפי בדירות (או בנכסים אחרים), וכי לא התקיימו התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרה בשיתוף כאמור. הוזכר, כי סך נכסיה של העותרת גדל במהלך הנישואין, בעוד שנכסי המשיב איבדו כחמישה מליון שקלים מערכם, ונטען לחוסר תום לב מצד העותרת.
טענות הצדדים בדיון
ו. דיון ראשון בעתירה התקיים ביום 22.9.09 (הנשיאה ביניש והשופטים ארבל ומלצר). ההרכב הדגיש בפני המשיב את הבעייתיות בתוצאה הסופית, את ההלכות בדבר האפשרות ליצור שיתוף קנייני גם בנכסים שאינם בני איזון, ואת הצורך להגיע להסדר מוסכם. באי כוח המשיב נדרשו לכך, שהמשיב הפסיד סכום משמעותי לאורך שנות הנישואין בעוד העותרת יוצאת מהן נשכרת, ולהעדר שיתוף ספציפי (שלפיו ניתן לקבוע זכויות בנכס במקביל להסדר איזון המשאבים) - אך הציעו לרשום את הדירה בערד על שם הילדים. בא כוח העותרת חזר על האמור בעתירה, וטען כי הצעת המשיב אינה מספקת. בתום הדיון הוצא צו על תנאי.
ז. דיון שני בעתירה התקיים בפנינו, ביום 21.1.10. באי כוח הצדדים מסרו, כי לא הגיעו להסדר מוסכם. באת כוח המשיב טענה, כי על הצדדים חל חוק יחסי ממון, ולא הלכת השיתוף, ולכן לא נוצר שיתוף בנכסים שצבר המשיב לפני הנישואין. נטען, כי לעותרת היתה הזדמנות להוכיח את טענותיה לגבי הטעויות הנטענות בחוות הדעת, אך היא לא הצליחה לעשות כן - ולפיכך יש להסתמך על נתוני חוות הדעת. עוד נטען, כי שתי הדירות נרכשו מכספי המשיב, כי אין ממש בטענת העותרת שהן נרשמו על שם המשיב בלבד מטעמי מיסוי, וכי לא הוכחו התנאים ליצירת שיתוף ספציפי. מנגד טען בא כוח העותרת, כי המגורים המשותפים משך שנים בדירה בערד, והשקעת העותרת בחיי המשפחה ובניהול כספי המשיב והשבחתם, יוצרים בנסיבות, לפחות, שיתוף ספציפי בדירה. כן השמיע דברים עו"ד הרב יעקבי, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני.
דיון והכרעה
ח. מושכלות משכבר הימים הן, כי "על בית הדין הרבני - בדונו בענייני רכוש הנכרכים בענייני גירושין - להכריע בסכסוך באשר למהותו של הרכוש העומד לחלוקה על פי המשפט האזרחי הכללי" (בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, 252 - המשנה לנשיא, כתארו אז, ברק; בג"ץ 1135/02 וזגיאל נ' כב' בית הדין הרבני הגדול-בירושלים, פ"ד נו(6) 14). ועוד נקבע משכבר, כי "כאשר מתעלם בית הדין הרבני מהוראת חוק מפורשת המופנית אליו, נתון הוא לביקורת בית המשפט הגבוה לצדק" (בג"צ 323/81 וילוזני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד לו(2) 733, 739 - השופט, כתארו אז, אלון; בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מו(3) 423, 439; בג"צ 113/84 בנקובסקי נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד לט(3) 365, 376; בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365, 383; בג"צ 202/57 סידיס נ' הנשיא וחברי בית הדין הרבני הגדול, פ"ד יב 1528, 1529).