השופט א' רובינשטיין:
א. עניינה של העתירה - נוספת בשלשלת עתירות - בבקשת העותר לצמצום צו הצמצום, ההגבלה וההשגחה שהוצא נגדו לפי תקנות 108, 109 ו-110 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 ביום 17.5.11; לביטול צו איסור היציאה מהארץ מטעמי ביטחון לפי תקנה 6 לתקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ) התש"ח-1948 מיום 25.5.11; ולביטול צו איסור הכניסה לאזור יהודה ושומרון לפי צו בדבר שטחים סגורים (יהודה ושומרון) (מס' 34), התשכ"ז- 1967 והיתר כניסה כללי (מס' 5) (תושבים ישראלים ותושבי חוץ) (יהודה ושומרון) התש"ל- 1970 מיום 13.5.11.
רקע
ב. העותר הורשע בשנת 1986 בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות נגד בטחון המדינה שעיקרן מסירת מידע סודי על פעילות הקריה למחקר בה עבד (קמ"ג) ותצלומים של הקמ"ג לגורמים שלא היו מוסמכים לקבלם, ואשר פורסמו בעיתון "סנדיי טיימס", ונדון ל-18 שנות מאסר. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה. לקראת מועד שחרורו, ונוכח החשש כי העותר מתכוון להמשיך ולפגוע בביטחון המדינה גם לאחר השחרור, הוטלו עליו הגבלות שונות בדמות צו צמצום, הגבלה והשגחה, צו איסור יציאה מהארץ ובשלב מאוחר יותר צוים נוספים (צו איסור כניסה לאזור יהודה ושומרון לפי צו בדבר שטחים סגורים (יהודה ושומרון) (מס' 34), התשכ"ז- 1967 והיתר כניסה כללי (מס' 5) (תושבים ישראלים ותושבי חוץ) (יהודה ושומרון) התש"ל- 1970).
ג. צוים אלו מוארכים, מזה כשבע שנים החל משנת 2004. עניינם של הצוים הקודמים שהוצאו נגד העותר התברר בבית משפט זה בחמש עתירות (בג"צ 5211/04; בג"צ 6358/05; בג"צ 4624/06; בג"צ 6565/08 ובג"צ 6767/10), והן נדחו. למען שלמות התמונה יוסף, כי עוד לפני כן, במהלך תקופת מאסרו של העותר, התנהלו לא מעט הליכים הנוגעים לתנאי מאסרו ולסוגיית שחרורו ברישיון. לאחר שחרורו התנהל הליך פלילי שבו הורשע בהפרות הצוים, ונדון לשישה חודשי מאסר בפועל וששה חודשי מאסר על תנאי (ת"פ 1934/05). ערעור ובקשת רשות ערעור על ההרשעה נדחו (ע"פ 40547/07 ורע"פ 8848/08).
העתירה ותגובת המשיבים
ד. בתמצית, בעתירה מפורטת ומנומקת, לטענת העותר נפגעות זכויותיו באופן שאינו עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל ועם עקרון המידתיות. נטען, כי הממד של חלוף הזמן - אף שבית משפט זה היה ער לו בפסקי הדין בעתירות השונות -לא נשקל על ידי המשיבים, וכי הצוים מוארכים ללא הפעלת שיקול דעת. הוסף, כי יש להידרש לעובדה שצוים אלה הוטלו על אדם אשר נענש באופן כבד בשל העבירות שבהן הורשע, ומתוך 18 שנות מאסר ריצה 12 שנה בבידוד. נטען, כי חל שינוי מהותי בנסיבות חייו של העותר נוכח מעברו מירושלים לתל אביב, וכי לאחר שחרורו ממאסרו שינה את אורח חייו: אין לו עוד קשר עם עיתונאים או עם אנשי תקשורת, הוא אינו קשור לגוף פוליטי, וכל רצונו הוא להיבלע בין דפי ההיסטוריה ולפתוח דף חדש בחייו. נטען, כי אין מתקיימים המבחנים ההסתברותיים לנזק לבטחון המדינה, כי הפרות הצוים עד הלום אינן משמעותיות והן טכניות גרידא, וכי מדובר בצוים דרקוניים המהוים למעשה אמצעי ענישה נוסף.
ה. לטענת המשיבים, כפי שטענו גם במענה לעתירות קודמות, העותר עדיין מהוה סיכון ממשי לבטחון המדינה, שכן אצור בו מידע סודי שלא פורסם, והוא גילה דעתו שוב ושוב שכאשר יתאפשר הדבר, יחשוף את הסודות שברשותו. נטען, כי ממכלול הראיות עולה חשש ממשי וכבד כי ביטול ההגבלות שהוטלו על העותר עלול להוביל לפגיעה חמורה בבטחון המדינה ברמת הסתברות של ודאות קרובה.
ו. בפנינו טען עו"ד פלדמן לעותר, כי העולם נשתנה כליל מאז עשה שולחו את שעשה ב-1986, וכי לפי עמדת המשיבים עלול הוא לא לצאת את הארץ לנצח; ועוד, כי העותר מבקש לעמוד על האוטונומיה שלו, אך לא יפגע בבטחון המדינה. עו"ד ניצן טען למשיבים כי אין "כוונת נצח" למניעת יציאתו של העותר, אך לפי שעה אין העותר משנה מדבריו כל עיקר.
הכרעה
ז. לאחר העיון ושמיעת גורמי הביטחון אין בידינו להיעתר לעתירה. אכן מדובר בהגבלות לא פשוטות, המהוות פגיעה בזכות חוקתית מפורשת - חופש היציאה מישראל, לפי סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו - ובזכויות אחרות בעלות אופי חוקתי, כגון חופש הביטוי והזכות לפרטיות. אין להקל ראש בכך. ואולם, אותו ייחוד של העותר שעליו עמד סניגורו המלומד עומד לו לרועץ; הוא אוצר בקרבו כאמור, על פי הצהרת גורמי הביטחון, ידע לא מעט שמעבר לאשר מסר שלא כדין לעיתון "סנדיי טיימס" לפני חצי יובל שנים. לשיטת אנשי מערכת הביטחון לאגפיה אשר התייצבו לדיון כדי להעמידנו על חומר הנוגע לעותר משנת 2010, לא רק שבמוחו של העותר, אדם מוכשר, אצור חומר רב כאמור, אלא גם נחוש הוא לעזוב את הארץ בין השאר כדי לפרסם אותו חומר. דבר זה אינו נטול ממשות מובהקת דיה בחומר החסוי הפרטני בו עיינו. העותר עצמו אינו טוען בפה מלא כי עמד בצוים שהוטלו עליו, והחומר החסוי מאשש בבירור כי אכן לא עמד בהם.
ח. חלוף הזמן הוא גורם כבד משקל שיש להתחשב בו, ומהוה גורם משמעותי, העשוי להביא להסטתה של נקודת האיזון בין האינטרסים השונים שעל המאזניים:
"במערך האיזונים הננקט בעניינו של העותר בין עוצמת הפגיעה בחירותו האישית לבין ערך ביטחון המדינה, ישנה משמעות כבדת משקל למימד הזמן החולף. ככל שהזמן עובר והצוים מוארכים פעם אחר פעם, כך גובר המשקל היחסי של הפגיעה בזכות היסוד של הפרט ביחס לתכלית הבטחונית. על הרשות המוסמכת להתחשב, אפוא, בגורם הזמן החולף כל אימת שהיא חוזרת ושוקלת את נחיצות חידושן של ההגבלות על העותר בעתיד. באיזון שהיא עורכת, מעת לעת, בין השיקולים הנוגדים, עליה לתת משקל נאות ליסוד הזמן החולף, שהרי, גם החלטה שהיא סבירה במערכת נסיבות מסוימת, עשויה ליהפך בלתי סבירה במערכת נסיבות משתנה (בג"צ 910/85 רסלר נ' שר הביטחון, פד"י מב(2) 441). בדומה למעצר מינהלי שאינו יכול להימשך ללא סוף, כך גם הגבלות אחרות על חירותו האישית של האדם אינן יכולות לעבור את 'נקודת השבירה', שמעבר לה הן חדלות להיות מידתיות ... אלמנט הזמן החולף עשוי להוות נסיבה משתנה שיש להתחשב בה כגורם המוסיף משקל לפגיעה בחירויות היסוד של העותר, הנגרמת עקב ההגבלות המוטלות עליו" (בג"צ 6358/05 ואנונו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 19 (השופטת פרוקצ'יה); ראו גם בג"צ 4624/06 ואנונו נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 10 (הנשיאה ביניש)).
ט. יצוין, כי במסגרת בג"צ 6767/10 הצהירו המשיבים, שנוכח הזמן הרב שבו מוטלות מגבלות על העותר, ישקלו להקל עמו על ידי ביטול המגבלות שהוטלו עליו בסעיפים 1 ו-2 לצו הצמצום וההגבלה, קרי, כי העותר יוכל לצאת מתחומי הישוב שבו הוא מתגורר מבלי ליתן על כך הודעה מראש, וכן יוכל ללון מחוץ לביתו מבלי שיידרש למסור על כך הודעה מראש. סמוך לאחר מתן פסק הדין ולקראת מועד פקיעתם של צוים קודמים הוצג בפני המשיב 1 מידע עדכני בעניינו של העותר, וביום 24.10.10 החליט המשיב 1 להאריך את תוקפו של צו הצמצום וההשגחה נגד העותר, לפי תקנות 108, 109 ו-110 לתקנות ההגנה שעת חירום, 1945 בששה חודשים נוספים, כמו גם את הצוים הנוספים. עם זאת החליט המשיב 1 לצמצם את היקף ההגבלות, ואלה שהיו קבועות בסעיפים 1 ו-2 לצו בוטלו. לעותר ניתן לקיים בישראל קשר זוגי עם אזרחית חוץ נורבגית. בסמוך למועד פקיעת הצוים הללו הציגו גורמי הביטחון את המידע בעניינו של העותר, וכן מידע כי העותר ממשיך ומפר את הצוים שהוצאו. לאחר בחינת הדברים, ולאחר שאופשר לעותר להעלות שוב את טענותיו, החליטו המשיבים להוציא צוים נוספים, הם הצוים שביסוד העתירה שבפנינו. במכתב היועץ המשפטי לפיקוד העורף אל בא כוח העותר מיום 17.5.11 נכתב, כי המשיב 1 בא לידי מסקנה שיש להאריך את תוקף המגבלות המושתות על העותר, שכן עדיין נשקפת ממנו סכנה ממשית לביטחון המדינה. עם זאת צוין כך:
"כמובן שבחינה עיתית של החלטה זו תתקיים בשנית עם סיומה של תקופת הצו האמורה, בחודש נובמבר 2011. במועד זה יהיה מקום לבחינה מעמיקה של הצורך בהארכת הצוים, בשים לב להתנהגותו ופעולותיו של מרשך בפרק הזמן שיחלוף עד אותו מועד, ולהתנהגות זו יינתן משקל נכבד".
ואמנם, העותר המשיך בדרכו שלו, ולא שינה הימנה.
י. בפסק הדין בבג"ץ 6767/10 (מיום 13.10.10) נאמר:
"מסתבר, על יסוד החומר הגלוי והחסוי כאחת, כי העותר לא עמד ב'תקופת המבחן' שנקבעה בפסק הדין ב-בג"צ 6565/08 הנזכר. כפי שנקבע בהליכים קודמים, יש עדיין בידי העותר אינפורמציה רלבנטית, ויש למנוע את מסירתה לזרים. הפרות הצו החוזרות ונשנות מצביעות על הסכנה שעדין נשקפת מן העותר. לא מן המותר להעיר גם זאת: מי שמפר צוים - אינו זכאי לסעד מבית משפט זה. אין לצפות מהמשיבים לדעת האם העותר משוחח עם זרים רק 'על מזג האוויר', כלשונו. על כן מוטלות על העותר הגבלות, ועליו לעמוד בהן ולא לעשות דין לעצמו" (פסקה 6).
יא. לצערנו, האמור בפסק דין זה אשתקד רלבנטי גם היום. ובודאי אין נחת רוח יתרה בהארכה נשנית של צוי הגבלה, אולם העותר הוכיח שוב ושוב כי קיים קושי רב ליתן בו אמון, ואין עליו מורא החוק. התרשמנו מן החומר שהוצג בפנינו, הן הגלוי הן החסוי, שלפיו ביטול הצוים עלול להביא לפגיעה לאמיתה באינטרסים בטחוניים שניתן להניח כי כל מדינה היתה מגנה עליהם, וכי החלטת המשיבים נתקבלה על בסיס אלה. מן החומר עולים מגעים לא מעטים עם גורמי חוץ בניגוד לצוים, כאמור, והדברים ידועים לעותר כמסתבר, בודאי יותר מאשר לבא כוחו. אילו היה העותר ראוי לאמון כי יעמוד במגבלות המוטלות עליו, יתכן שהיתה התמונה אחרת גם לגבי המגבלות. אולם בית המשפט אינו יכול להיות ככסוי עיניים בארובה, להתעלם מאשר לנגד עיניו, ולומר כי יריקה בפני הצוים היא גשם נדבות. העותר בחר לו מסלול ייחודי, שבעיני החוק הוא שלילי בתכלית, של מלחמה במדיניות ישראל בנושאים הקשורים בגרעין בדרכים לא חוקיות, תוך מעילה באמון שניתן בו כעובד קמ"ג בשעתו. על כך שילם בשמונה עשרה שנות מאסר, אך אמונתו בדרכו, הנלוזה בעיני החוק, לא סרה; בכך הוא מתייחד, ופוגע גם בעצמו, אך מכל מקום על המדינה לגונן על עצמה מפגיעתו. נעים יותר היה אילו ניתן לראות לאורך זמן שינוי בגישתו של העותר, ועמו אפשרות לשינוי בצוים, אך לעת הזאת אינם חורגים ממידתיות הולמת.