1. נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום בגין עבירות רכוש בשני בתי משפט שונים. בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בקריות (ת.פ. 1242/02) הואשם המבקש בעבירה של התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים, לפי סעיף 407(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), ובעבירה של החזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 409 לאותו חוק (להלן - ההליך הראשון). בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 2525/02) הואשם המבקש בעבירה של התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים וגניבה, לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין (להלן - ההליך השני). בגדרו של ההליך השני כפר בתחילה המבקש באישום המיוחס לו, אך ביום 16.1.03 הודיעו המשיבה והמבקש לבית המשפט, כי הגיעו להסדר טיעון. לפי ההסדר, המבקש יודה בעובדות כתב האישום, ובעקבות כך יוטל עליו עונש של מבחן טהור והוא לא יורשע בביצוע העבירה. כמו כן סוכם, כי לאחר מכן יצורף התיק להליך הראשון, אשר גם במסגרתו יודה המבקש בעובדות כתב האישום, וכי יוטלו עליו בגינו 600 שעות עבודות שירות וקנס בסך 4,000 ש"ח. בנוסף לכך קבע ההסדר, כי מאסר מותנה בן 18 חודשים שהוטל על המבקש בהליך קודם (ת.פ. 4109/00 בבית משפט השלום בחיפה) לא יופעל, ותחת זאת תוארך התקופה בה יהיה תלוי נגדו העונש. ההסדר הותנה בכך שיתקבל תסקיר חיובי מאת שירות המבחן. לאחר שהמבקש הודה בעובדות כתב האישום בהליך השני, קבע בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' מינץ) כי הוא ביצע את העבירה המיוחסת לו, והורה לצרף את התיק להליך הראשון שהתנהל בבית משפט השלום בקריות. ביום 2.2.03 הודה המבקש בפני בית משפט השלום בקריות בכל העובדות הנטענות בכתב האישום בגדרו של ההליך הראשון, והורשע בהן. מיד לאחר מכן ביקש המבקש לצרף להליך את כתב האישום השני ולהודות בעובדותיו. המשיבה הביעה שוב את הסכמתה להסדר הטיעון האמור. בית המשפט (כב' השופט מ' ארגמן) הבהיר כי אינו כבול להסדר, ולאור ההסכמה שהושגה בין הצדדים דחה את המשך הדיון עד לאחר קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן. התסקיר לא הצביע על שינוי לטובה בדפוסי התנהגותו של המבקש, ולא המליץ כי יוטלו עליו עבודות שירות. בעקבות קבלת התסקיר, ולאחר שמיעת הטיעונים לעונש, הטיל בית המשפט על המבקש, ביום 13.5.03, עונש של 18 חודשי מאסר בפועל בשני התיקים יחדיו, תוך הפעלת המאסר המותנה בר ההפעלה שהיה תלוי כנגדו, באופן חופף. כמו כן הושת מאסר על תנאי של 12 חודשים. על גזר הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, וזה דחה אותו ביום 2.10.03. על כך בקשת רשות הערעור שלפניי. יצוין, כי ביצועו של גזר הדין עוכב עד להכרעה בבקשה דנא.
2. בגדר בקשת רשות הערעור תבע המבקש לא רק את התערבותו של בית משפט זה בגזר הדין, אלא גם את ביטולה של הכרעת הדין ואת החזרת הדיון בשני התיקים לשלב ההקראה. דא עקא, הערעור בפני בית המשפט המחוזי נגע לגזר הדין בלבד. אין מקום להידרש לבקשת רשות ערעור ככל שהיא נוגעת לסעד שלא נתבקש בפני בית המשפט המחוזי. בקשת רשות הערעור רלוונטית, אם כן, לגזר הדין בלבד.
3. בפי המבקש שלוש טענות. הטענה הראשונה היא, כי נפל פגם דיוני בכך שההליך השני צורף להליך הראשון לאחר שניתנה בהליך השני הכרעת הדין, וזאת בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק העונשין. הטענה השנייה היא, כי בית משפט השלום בקריות הפר את החובה המוטלת עליו להבהיר לנאשם שהגיע להסדר טיעון עם התביעה, כי בית המשפט אינו כבול להסדר הטיעון, וזאת בטרם מודה הנאשם בעובדות האישום. תחת זאת, ההבהרה האמורה ניתנה על ידי בית המשפט רק לאחר ההודאה. הטענה השלישית היא, כי כנגד המבקש הופעל עונש מאסר מותנה ארוך וגורף, אשר אינו עומד בפרופורציה לעבירות בהן הודה במסגרת הסדר הטיעון.
4. ראשית, בניגוד לטענת המבקש, בית משפט השלום בירושלים לא ציין כי הוא מרשיע את המבקש בעבירה המיוחסת לו, אלא רק קבע בעקבות ההודאה כי המבקש ביצע את העבירה. מפרוטוקול הדיון שהתקיים לאחר מכן בבית משפט השלום בקריות אכן עולה בבירור, כי הן בעלי הדין והן בית המשפט התייחסו לתיק השני, שהועבר מבית משפט השלום בירושלים, כאל הליך שבו טרם הורשע המבקש. מסקנה זה נובעת מכך שבקשת המבקש בפתח אותו דיון, אשר לה הסכימה המשיבה ועליה חזר בית המשפט בהחלטתו, הייתה שלא להרשיעו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום בתיק המצורף. נוסף על כך יש לציין, כי מפרוטוקול הדיונים שהתקיימו במסגרת שני ההליכים ברור, שצירוף התיקים נעשה על דעתו של המבקש ובהסכמתו המלאה.
שנית, בית משפט השלום בקריות אמנם לא הזהיר את המבקש לגבי כך שהוא אינו כבול להסדר הטיעון, אלא לאחר שהמבקש הודה באישום. ואולם פגם זה לא גרם לכל עיוות דין (ראו סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982), שכן בסופו של דבר הסדר הטיעון כלל לא הופעל. כאמור, הסדר הטיעון הותנה בקבלת תסקיר חיובי משירות המבחן. משהוגש תסקיר שהמלצתו אינה חיובית, ממילא לא הייתה משמעות לעובדה שבית המשפט אינו כבול להסדר, שכן לפי ההסדר עצמו במצב דברים זה אף המשיבה לא הייתה כבולה אליו. יתר על כן, בדיון שהתקיים במסגרת ההליך השני בבית משפט השלום בירושלים ציין בא כוחו של המבקש, כי הוא העמידו על כך שבית המשפט אינו כבול להסדר, וזאת עוד לפני שהודה בעובדות שבכתב האישום. יש להניח, כי בדיון בבית משפט השלום בקריות, שהתקיים כשבועיים בלבד לאחר מכן, עמדה לנגד עיני המבקש אזהרה זו עוד לפני שהודה פעם נוספת.
5. מן האמור עולה, כי הבקשה אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית או כללית. הכלל עליו חזר בית משפט זה פעמים רבות הוא, כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים נדירים, בהם עולות שאלות שחשיבותן המשפטית חורגת מגדר עניינם הישיר של בעלי הדין (ראו, למשל, רע"פ 2192/01 פנחסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 4938/98 אחליל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המקרה שבפניי אינו נמנה עם מקרים נדירים אלו. לאור האמור, ומקל וחומר, גם דינה של הטענה השלישית להידחות. כפי שנאמר לא פעם בפסיקה, ככלל, לא נוהג בית משפט זה ליתן רשות לערער על חומרתו של עונש בלבד (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6307/03 דניאל ויניב התקנות ושירותים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - אגף המכס(לא פורסם)). גם לעניין זה, אין כל טעם המצדיק סטייה מן הכלל. לאור עברו הפלילי של המבקש ועונש המאסר המותנה שהיה תלוי נגדו, אף אין לומר שהעונש שהושת עליו חורג במידה קיצונית ממתחם העונש הסביר לאור נסיבות העניין.
הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי העונש במזכירות הפלילית של בית משפט השלום בקריות ביום 2.11.03, לא יאוחר מן השעה 10:00.
ניתנה היום, כ"ז בתשרי תשס"ד (23.10.03).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.