בב"נ
בית משפט השלום באר שבע
|
4481-01-15
05/01/2015
|
בפני השופט:
יעקב דנינו
|
- נגד - |
המבקשת:
ופאא מסאמחה
|
המשיבה:
הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום
|
החלטה |
על פניו, אין בהבהרות הנוספות שפורטו על ידי המבקשת, כדי לענות על הצדק מתן סעד לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי, בנסיבות העניין.
באשר לזכות המבקשת במקרקעין - טוענת המבקשת כי מעמדה הינו של בת רשות במקרקעין, שכן, ניתנה לה ולבני משפחתה הבטחה כי יוכלו להתיישב בכל השטח, תוך סימון גבולות השטח. המבקשת אף הוסיפה וטענה כי המדינה ביצעה פעולות, לרבות בדרך של הכשרת השטח, אשר מעידות על הסכמת המשיבה לישיבתה במקרקעין (ס' 1-5 לבקשה).
בהקשר זה ייאמר כי בתי המשפט עמדו על כך שהתנגדות לביצוע צו הריסה מנהלי, מחייבת הוכחת זכות ממשית, ואף ישיבה ממושכת, רבת שנים, במקרקעין, אין בה כדי להקנות זכות להיכנס בשערי בית המשפט. ראה קביעת ביהמ"ש ברע"פ 8877/09 אלנברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמלה (פורסם במאגרים), לפיה: "זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין". כן ראה: ע"פ 3249/05 בר יוסף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פ"ת (פורסם במאגרים).
נוכח האמור, אין בעצם היות המבקשת, ככל שכך ייקבע, בת רשות במקרקעין, כדי לייסד זכות מוכרת להגשת בקשה לביטול צו הריסה לפי סעיף 238א לחוק התכנון והבניה (השווה: ע"פ 5378/08 אלמיטל פוזי (מחוזי באר שבע) - פורסם במאגרים).
יתר על כן. באשר לטענה כי ניתנה למבקשת ובני משפחתה הבטחה מנהלית, ייאמר כי מעבר לעובדה שלא מחוור כלל שההבטחה ניתנה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, חרף השימוש בטרמינולוגיה "המשיבה" במסגרת הבקשה, הרי מאחר שהמבקשת לא טענה כי בידה היתר שניתן על ידי רשויות התכנון להקמתו של המבנה, כי אז, גם אם תוכיח המבקשת קיומה של הבטחה שלטונית, ברי כי היא לא הייתה רשאית לעשות את אשר אסר עליה החוק בצורה מפורשת (ראה רע"פ 10269/04 השרון שירות טקסי בע"מ נ' יו"ר הוועדה המקומית נתניה).
פשיטא כי ככל שניתנה הסכמה על ידי גורם כלשהו, ובכלל זה, על ידי מי אשר אמון על ההיבט הקנייני, כי אז אין בכך בהכרח להשפיע על סמכותה של הוועדה המחוזית להימנע מהריסת המבנה בהיבט התכנוני. העובדה כי מי אשר אמון על ניהול הקרקע - או אחר זולתו - מתחייב, ככל שהתחייבות כזו בנמצא, להימנע מנקיטת הליכי אכיפה, אינה גורעת מחובתה של כל רשות ציבורית, שלא להתיר בנייה שלא כדין אלא בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה והתקנות מכוחו.
הוא הדין באשר לטענת האפליה אל מול מבנים אחרים, כנגדם לפי הנטען לא פעלה המשיבה. בנסיבות אלה, תרופתה של המבקשת הינה בפנייה לרשות כי תפעל למיצוי חובתה כלפי האחרים, אך אין בידה לקבל סעד פוזיטיבי להנצחת המבנה, אשר נבנה שלא בהתאם להוראות הדין.
באשר לשיהוי בהגשת הבקשה - לא הוברר בטענות המבקשת מדוע ידעה המבקשת על הצו רק ביום 30.12.14, שעה שלפי הנטען הצו הודבק ביום 22.12.14. בנסיבות אלה, לא ניתן הסבר משכנע לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה.
מתוך שכך, על פניו, אין מקום להיזקק לטענות המבקשת כי ביצוע הצו אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת, שכן, בהעדר הוכחת זכות, הלכה היא כי המבקשת אינה זכאית לפתיחת שערי היכלו של בית המשפט.