א.ש.כ. נ' המוסד לבטוח לאומי

הרקע וההליך 

1.בתביעה שבפנינו עותרת התובעת להכיר בארוע מוחי שעברה, כתוצאה מאירוע חריג שארע לה בעבודתה, כפ"ע.

התובעת, ילידת 1962, כיהנה שנה כמנכ"ל חברת מקרו ("החברה"), חברת בת של חברת תפרון בע"מ ("תפרון"); במסגרת תפקידה ניהלה את משרדי החברה בארץ ובחו"ל, היתה אחראית על עסקאות קנייה ומכירה, ניהול מו"מ וכו'.

ביום 10.1.13 התקיימה פגישה עסקית (אותה ארגנה כ-5 חודשים קודם), ע"מ למכור את החברה לבעל מניות בתפרון וע"מ למנוע גל של פיטורי עובדים.

במהלך הפגישה גילתה כי תפרון לא עומדת בהתחייבויותיה ולמעשה, מטרפדת את עסקת המכר. משכך, צריך יהיה למצוא קונה פוטנציאלי חדש ולפטר מיידית מחצית מעובדי החברה בארץ ובחו"ל, מה שהעיק עליה מאוד.

התובעת יצאה מהפגישה בחרדה גדולה.

למחרת, יום שישי, תוך כדי שיעור במכון הדיאטה, החלה לסבול מסחרחורות ותחושת נימול בלשון.

במהלך שישי-שבת (12-13 לינואר 2013) המשיכה לסבול (כנ"ל) ומתחושת עייפות גדולה מאוד.

ב- 13.1.13, בדרך לפגישה מתוכננת עם משאבי אנוש לצורך מסירת מכתבי שימוע לקראת פיטורים (לעובדים), החלה לסבול מחוסר תחושה בפלג גוף שמאל, פנתה לרופאת המשפחה שהפנתה אותה בדחיפות לחדר מיון, שם אושפזה ואובחנה ב"אירוע מוחי איסכמי".

2.בהגנתו עתר הנתבע לדחיית התביעה הן משלא ארע ב- 10.1.13 ארוע חריג תוך כדי ועקב העבודה, הן בהתייחס למסמכים הרפואיים (ככל שלא עולה מהם כנטען, בזמן אמת) והן בהעדר קש"ס ומשהשפעת האירוע הנטען בעבודה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, לרבות מצבה הקונסטיטוציונלי של התובעת, ומשמתח מתמשך אינו פגיעה בעבודה.

3.בדיון מוקדם שהתקיים בפני כבוד השופטת הבכירה, השופטת מ. לויט (23.11.15), חזר הנתבע על טענותיו, תוך שהפנה כי מדובר היה בפעילות ספורטיבית, לכך שהיו שני אירועים דומים ב- 2007 וב- 2009, להפרעות זיכרון בחודשים שקדמו לאירוע הנטען ולכך כי לא נקבע אירוע מוחי, אלא חשד לזה, וכשלא תיארה אירוע ספציפי, אלא עבודה מאומצת בתקופה אחרונה.

התובעת הגישה תצהיר ע"ר שלה, של מר זיגי רבינוביץ, יועץ עסקי ופיתוח מוצר של תפרון מ- 2012, כשקודם היה בעלים של תפרון עד 2004-2005("רבינוביץ"), של גב' רחל בקרמן, מנהלת משאבי אנוש עד יולי 2015 בתפרון ובמקרו ("בקרמן") ומר גדעון כהן בעלה של התובעת ("הבעל").

[יצויין כי 2 התצהירים האחרונים הוגשו לאחר שדיון ראשון שנקבע – נדחה לבקשתה].