ב"ל 43333-09-13.12 ינואר 2015

1.לאחר שהמומחה מטעם בית הדין, ד"ר דנינו, המציא את חוות דעתו וכן השיב לשאלות הבהרה שהופנו אליו, ביקש ב"כ הנתבע להפנות אליו פעם נוספת שאלות הבהרה.

ב"כ התובעת בתגובתו לבקשה, הביע התנגדות להפנית השאלות המבוקשות.

2.לאחר עיון בבקשה ובשאלות ההבהרה שהפנייתן התבקשה, כמו גם בתגובת ב"כ התובע, באתי לידי מסקנה שאין מקום להפנות שוב למומחה מי מבין השאלות המבוקשות, זאת מאחר והשאלות שהפנייתן נתבקשה קיבלו התייחסות ברורה מצד המומחה בחוות הדעת ובתשובותיו לשאלות ההבהרה ואפרט:

3.הנתבע ביקש, בין היתר, בשים לב לפרק הזמן הקצר יחסית בו עבדה התובעה (שנה וחצי), ולקביעתו של המומחה כי תרומת העבודה להופעת הליקוי הייתה כ- 50%, להפנות לספרות רפואית התומכת בקבעיה זו.

כמו כן, הנתבע ביקש כי המומחה יתייחס למושג "מקובל" תוך התייחסות לעיסוקיה של התובעת.

לא ברור הכיצד יש בשאלות אלו כדי להבהיר את קביעתו של המומחה.

המומחה פירט בחלק ד' להשלמת חוות הדעת מיום 15.9.14 את ההסבר הרפואי לשינוי במיתרי הקול, תוך זמן קצר.

המומחה התייחס לדיבור יתר ושימוש לא נכון במיתרי הקול.

המומחה הבהיר כי בהעדר אפשרות לקבוע מידת תרומה של שנה וחצי של שימוש יתר ביחס ל- Abuse הרגיל שקיים, מקובל לקבוע את החלק של התרומה, עומד על כ- 50%.

מדובר בקביעה רפואית שבמומחיות, המבוססת, בין היתר, על בדיקה שנערכה לתובעת ביום 1.2.12 על ידי רופא א.א.ג וכן על ספרות רפואית אותה פירט בחלק ג' להשלמת חוות הדעת מיום 15.9.14.

באשר לתפקידים אותם מילאה התובעת, המומחה למד מההחלטה מיום 20.5.14, כך שלא ברור מדוע יש לבקש מהמומחה להתייחס לעניין זה.

המומחה מודע לעברה הרפואי של התובעת כפי שאף פירט בפתח חוות דעתו מיום 13.6.14 וחרף זאת, קבע קיומו של קשר סיבתי בשיעור של 50%.

על כן, אין מקום להתיר שאלות אלו.