ע' נ' המוסד לביטוח לאומי

1.התובע פנה לנתבע וטען כי ביום 03.12.14, תוך כדי עבודתו, נפגע ברגלו השמאלית.

פניית התובע לנתבע, להכיר באירוע כתאונת עבודה ולשלם לו דמי פגיעה נדחתה, מהטעם שלא הוכחה התרחשותה של התאונה הנטענת תוך כדי ועקב העבודה.

מכאן התביעה שבפנינו.

2.לאחר ששמענו את עדותו של התובע, ועיינו במסמכים שהוצגו בפנינו, בגדרם הודעה שמסר התובע לחוקר המל"ל, באנו לידי המסקנה שלא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה שמוטל עליו, בין בכלל ובין בנסיבותיו של האירוע המסוים בו עסקינן, להראות כי האירוע התרחש תוך כדי ועקב ביצוע עבודתו.

זאת, שכן לא היה בעדותו של התובע בפנינו כדי להרשים בכנות או במהימנות שכאלה, שיהא בהן כדי לגבור על הסתירות והתמיהות שעלו בין עדותו לבין הראיות שהוצגו, וזאת כפי שיפורט להלן -

המסמכים הרפואיים

כידוע, הלכה פסוקה היא כי "בהוכחת אירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון...." (עבל 176/99 דניאל גרץ – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 16.07.02). כמו כן, בית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה ראו גם (ראו עבל 696/08 ויקטוריה ביזרמן - המוסד לביטוח לאומי ניתן ביום 10.12.09; עבל 80/10 רפאל יצחקי - המוסד לביטוח לאומי ניתן ביום 06.07.10; עב"ל 45989-06-10 המוסד לביטוח לאומי – אברהם יונאני ניתן ביום 04.09.12).

אם כן, המסמכים הרפואיים ממועד סמוך למועד התרחשות האירוע התאונתי הנטען הם ראיה בעלת משקל משמעותי במארג הראיות והעדויות, שעליו מבסס בית הדין את הכרעתו אם התרחש אירוע תאונתי אם לאו.

אמנם, בהתאם לפסיקה אותם מסמכים רפואיים אינם חזות הכול, ואינם יוצרים חזקה חלוטה כי האמור בהם מהווה את הגרסה הנכונה, ובית הדין יכול להגיע למסקנה שונה על יסוד מכלול הראיות בפניו, לרבות רישומים ממסמכים רפואיים ממועדים מאוחרים יותר, הודעות שנמסרו לחוקר המוסד לביטוח לאומי, ועדותם של המבוטח ועדיו (וראו את שנפסק בעבל 680/07 אנעאמה עבדאללה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 13.12.08).

אלא שבמקרה הנדון, אכן המסמכים הרפואיים אינם תומכים בגרסתו של המערער בדבר התרחשות אירוע תאונתי בעבודה, ובדבר פגיעה ברגל שמאל במהלך אירוע תאונתי שהרחש כביכול במהלך ביצוע העבודה.

בביקורו אצל דר' עזאם כמיל מיום 18.12.14 (כשבועיים לאחר התרחשות האירוע הנטען), לא זו בלבד שהתובע לא ציין כי הכאבים מהם הוא סבל ברגל שמאל באותו מועד החלו במהלך יום העבודה או כתוצאה מהאירוע תאונתי, אלא שתלונת התובע כפי שדיווח עליה ולפיה סבל מ"כאבים באזור הסובך משמאל לאחר תנועה פתאומית ברגל" סותרת חזיתית את גרסתו, כי הכאבים החלו במהלך ביצוע עבודתו, ולאחר ש"קפצתי מעל המשאית, גובה מטר בערך. זו משאית טנדר מרצדס שפתוחה מאחור, אני קפצתי וכל משקל גוף שלי בא על רגל שמאל" (עמ' 2 ש' 33-41 להודעת התובע לחוקר המל"ל, וראו סעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית).

בביקורו מיום 26.12.14 אצל דר' עונאללה ג'מאל, מומחה באורטופדיה, התובע לא הזכיר פרטים כלשהם ביחס לאופי הפגיעה (הקפיצה הנטענת), וכל שנרשם היה כי "נחבל בשוק שמאלי לפני שבועיים, לדבריו בזמן עבודה...". רישום זה לא רק שאין בו כדי לתמוך בגרסת התובע לעיל בדבר אופי התרחשות האירוע, אלא שהוא סותר גם את המועד הנטען להתרחשות הנטענת. בהתאם לגרסת התובע, האירוע התרחש ביום 03.1.14, בעוד הרישום מיום 26.12.14 מאזכר שהאירוע התרחש "לפני שבועיים", היינו בסביבות יום 12.12.14.

התובע נשאל בפנינו אודות העדר אזכור לפרטי האירוע והסתירות שעלו בין מועד ההתרחשות הנטענת לבין הרישום מיום 26.12.17, ואולם טענתו ולפיה מדובר בטעות של הרופא לא הניחה את דעתנו (עמ' 3 ש' 1-19 לפרוטוקול), וזאת

גם בהינתן שלא הובאה מטעמו כל ראייה שיש בה ליישב את הסתירות.