ב"ל 32178-09-14.11

1.ביום 13/9/14 הגישה המערערת ערעור כנגד החלטת ועדת העררים לאי כושר מיום 27/4/14 ("הוועדה"). דיון בערעור נקבע ליום 11/12/14, ובפתח הדיון העלה המשיב טענת התיישנות. נטען כי ההודעה נשלחה למערערת בדואר רשום, ונמסרה לידיה ביום 26/6/14, ולכן כתב הטענות הוגש לבית הדין בחלוף למעלה מ-60 יום.

2.לטענת המערערת, יש ליתן את הדעת לגילה, נסיבותיה האישיות ומצבה הרפואי. לפיכך, בית הדין התבקש להאריך את המועד להגשת הערעור.

3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

4.בהליכים כנגד החלטות של ועדות לעררים למיניהן, על פי חוק הביטוח הלאומי וחוקים אחרים, הפנייה לבית דין אזורי לעבודה נעשית בדרך של הגשת "ערעור". בהתאם לכך נקבעו המועדים להגשת ערעורים לבית הדין האזורי בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות), התשל"ז-1977 ("התקנות"). תקנה 2 לתקנות קובעת כי המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה לעררים או ועדה רפואית לעררים הוא תוך 60 ימים. לבית הדין אין סמכות להאריך מועד זה.

5.בעב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי,  פד"ע לד 488, עמד בית הדין הארצי על מטרת קביעת תקופת ההתיישנות המקוצרת בתביעות של מבוטחים המוגשות כנגד החלטות המוסד לביטוח לאומי. דברים אלה יפים גם לעניין בו עסקינן, היינו הגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים. וכך נפסק שם:

"ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת ההחלטה – כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית... איחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה".

6.אשר לענייננו: החלטת הוועדה ניתנה, כאמור, ביום 27/4/14. על פי אישור המסירה שהוגשה לתיק (מש/1) ההודעה נמסרה למערערת ביום 26/6/14. הערעור הוגש לבית הדין רק ביום 13/9/14. הערעור הוגש, אפוא, בחלוף 80 ימים ממועד המצאת החלטת הוועדה למערערת. בהתאם לתקנה 2 לתקנות היה על המערערת להגיש ערעור בתוך 60 ימים מעת שהומצאה לה ההחלטה. ייאמר עוד, כי על פי המסמכים שצורפו לכתב הטענות, הודעה על החלטה בערר מיום 25/1/14 נשלחה הן למערערת והן לבא כוחה. מכאן שיש להניח שגם עותק מההודעה בדבר החלטת הוועדה נשלח לבא כוח המערערת. המערערת אינה טוענת כי ההחלטה לא הגיעה אליה.

7.בכל הנוגע לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, כבר נפסק, כי צריך שהסיבה שגרמה לעיכוב ולכך שנמנע מהמבוטח לפעול להגשת ערעור במועד, תהא אובייקטיבית ואינה יכולה להיות קשורה באי ידיעת החוק או באיזו סיבה אחרת שבשליטת המבוטח. במקרה שלפני, אין בכתב הטענות, ואף לא שמעתי מפי ב"כ המערערת בדיון, כל הסבר לעיכוב בהגשת הערעור.

8.הטעם שציינה המערערת – נסיבות אישיות ומצב רפואי לקוי – אינו טעם המאפשר הארכת המועד הקבוע בדין להגשת ערעור על החלטת ועדת עררים לאי כושר (דב"ע נה/0-280 איזנשטיין – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 421 (1996).