ב"ל 30096-04-14 לוי נ' המוסד לביטוח לאומי

1.התובע פנה לנתבע, וטען כי ליקוי ממנו הוא סובל בכתפיים נובע מתנאי עבודתו, על דרך המיקרוטראומה.

הנתבע דחה את התביעה, וזאת מהנימוק שלא הוכחה התשתית העובדתית הנדרשת לעניין תורת המיקרוטראומה, וכן מהנימוק שהליקוי ממנו סובל התובע נובע ממצב תחלואי טבעי שאינו קשור לתנאי עבודתו.

מכאן התביעה שבפנינו.

2.התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, והצדדים בהודעתם לבית הדין וויתרו על העדת התובע וחקירתו על תצהירו. לפיכך, הוסכם להכריע במחלוקת על סמך המסמכים שהוגשו לאחר הגשת סיכומים.

3.על פי טיעוניהם המסכמים של באי כוח הצדדים, הרי שלגישת ב"כ התובע, יש לקבל את גרסת התובע כפי שתוארה, על פיה הוצבה תשתית עובדתית של ביצוע תנועות חוזרות ונשנות המספיקה לבחינת הליקוי ממנו סובל על דרך המיקרוטראומה. לגישתו, בהתאם לדברי התובע כפי שעלו בתצהירו ובהודעתו לחוקר המל"ל, הרי שניתן לאתר באופן סביר אירועים רצופים בעבודה אשר השפיעו על מצב בריאותו של התובע, ויש להכיר בהם כאירועים העונים על תאונת עבודה על דרך המיקרוטראומה.

לטענת ב"כ הנתבע, התובע לא הוכיח קיומה של תשתית עובדתית למיקרוטראומה בכתפיים. כעולה מהראיות ומדברי התובע בתצהירו ובהודעתו לחוקר המל"ל, הרי שעבודת התובע הייתה מגוונת ביותר, מדובר בפעולות שונות ומגוונות במהלך סדר יום עבודתו, אשר אין בה כדי להקים תשתית עובדתית לקיומה של תורת המיקרוטראומה.

4.גדר המחלוקת בין הצדדים, נסב סביב השאלה האם יש באופי העבודה שמתואר על ידי התובע, כדי לענות על התנאים הנדרשים לצורך הקביעה כי הונחה התשתית העובדתית להכיר בליקוי ממנו הוא סובל בכתפיים כנובע מתנאי עבודתו, והמצדיקה מינויו של מומחה רפואי לדיון בשאלת הקשר הסיבתי רפואי בין אותו ליקוי לבין תנאי עבודתו.

5.המצב המשפטי –

על פי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 – פגיעה בעבודה היא תאונה או מחלת מקצוע.

בפסיקתו הענפה של בית הדין הארצי נקבע כי "מיקרוטראומה הינה חריג לכלל, יציר הפסיקה אשר מפורש בצמצום", ולצורך גיבושה של אותה עילה נדרשת הוכחתה של תנועה חוזרת ונשנית, זהה או דומה במהותה, שחזרה על עצמה למשך פרק זמן רצוף (עב"ל 1012/00 אלי שבח – המוסד לביטוח לאומי, מיום 28.7.02; עבל 454/06 רחל ברוך - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 1.2.2007, טרם פורסם). בהקשר זה הודגש כי תנאי להכרה בפגיעה בעבודה במסגרת תורת המיקרוטראומה הוא "קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע... התנועות אינן חייבות להיות זהות אלא "זהות במהותן" כהגדרת הפסיקה, דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר. תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע" (עב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי – אשר יניב, פד"ע לה 523 (2000); עב"ל 7807-10-12 מוניר ג'בור – המוסד לביטוח לאומי, ניתןביום 14.01.14).