ב"ל
בית דין אזורי לעבודה באר שבע
|
21861-01-15
14/05/2015
|
בפני סגן הנשיאה:
אילן סופר
|
- נגד - |
המערער:
ר' מ' עו"ד ברק ארד
|
המשיב:
המוסד לביטוח לאומי עו"ד זייד מוהנד
|
פסק דין |
1.בפני ערעור על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 08/12/2014, אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר.
2.הוועדה נשוא הערעור התכנסה מכוח פסק דין שניתן בהסכמה, בתיק בל 52101-07-14. בפסק הדין נקבע כי:
"עניינו של המערער יוחזר לוועדת אי כושר לעררים על מנת שתשקול מחדש את קביעתה לפיה המערער לא איבד 50% מכושר ההשתכרות וזאת בשים לב לכך, כי למערער נקבעו 82% נכות רפואית. תשומת לב הוועדה כי בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בתיק עב"ל 40706-03-12, דגיטו טספהון - המוסד לביטוח לאומי, שיעור הנכות הרפואית מבטא בעיקרו של דבר אי כושר לעבוד בשיעור זה, וכי יש צורך בהנמקה מיוחדת בהתחשב בנסיבות אישיות כדי לקבוע אחרת. תשומת לב הוועדה כי למערער נקבעו בעבר 65% אי כושר לעבוד באופן זמני...".
3.בדיון שהתקיים בפני כב' הרשם איתי אדרת, המליץ הרשם אדרת להשיב את עניינו של המערער לוועדה בהרכב אחר על מנת שתדון בערר המערער מיום 12/03/2014. הוועדה תפעל בהתאם להלכת "מוהרה" שם נקבע, כי: "נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאת דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד.
מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת".
בפני הוועדה לא יעמדו הפרוטוקולים של הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 18/12/2014, ופרוטוקול הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 28/05/2014.
הוועדה תזמן את המערער ובא כוחו לדיון בפניה ותאפשר להם לטעון את טענותיהם בנושא הנ"ל. הוועדה תפרט ותנמק החלטתה באופן שבית הדין יוכל להתחקות אחר הלך מחשבתה.
4.ב"כ המשיב ביקש שהות על מנת להתייעץ בנוגע להמלצת בית הדין, ולאחר שהתייעץ הודיע כי אינו מקבל את המלצת בית הדין, ומבוקש להעביר את התיק לשופט למתן פסק דין. מכאן נדרש לטענות הצדדים.
5.טענות המערער:
א.הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין.
ב.הוועדה טעתה עת לא נימקה מדוע אין נכותו הרפואית של המערער משקפת את דרגת אי הכושר לעבודה כפי שנדרשה לכך בפסק הדין, ובהתאם להלכה הפסוקה. הוועדה לא ציינה נימוק מיוחד מדוע היא סבורה כי במקרה של המערער הנכות הרפואית אינה מבטאת דרגת אי כושר לעבודה בשיעור זהה.