פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי

השופט דורי ספיבק:

1.בפנינו תביעה, בגידרה אנו מבקשים לבטל את כל החוב על סך 142,929 ₪ שיצר הנתבע לתובע בדצמבר 2010 בגין קצבת נכות מעבודה לה לא היה זכאי, חוב שמרביתו (כ-85%) קוזזה מגמלת הנכות הכללית לה היה זכאי התובע, וחלקו (23,731 ₪) כבר בוטל בהחלטת הוועדה לבחינת חובות מחודש יוני 2017, לאחר תחילת ההליכים בתיק זה.

התשתית העובדתית

2.התובע, יליד 1953, פרש מסיבות בריאותיות בשנת 1996 מעבודתו כמסגר בחברת מעליות נחושתן בע"מ. במהלך שנת 1995 הגיש התובע תביעה להכרה במחלת האסטמה שבה לקה כפגיעה בעבודה, ולאחר שזו נדחתה הגיש בשנת 1996 תביעה לבית-דין זה. ביום 16.4.01 ניתן פסק דין שבו התקבלה תביעתו (בל 1290/96 גדעון נ' המוסד לביטוח לאומי, כב' השופטת ורדה סאמט, נספח ד' לכתב התביעה).

3.המוסד לביטוח לאומי ערער על פסק הדין (עב"ל 1138/01), וביום 15.1.04 ניתן בהסכמת הצדדים פסק דין בערעור, שלפיו הוחזר עניינו של התובע לבית דין זה על מנת שימנה מומחה נוסף על בסיס התשתית העובדתית הקיימת. לאחר שהמומחה הנוסף נתן את חוות דעתו, ניתן ביום 14.3.07 פסק דין שלפיו התביעה נדחתה (פסק הדין נספח ו' לכתב התביעה). התובע פנה לבית-הדין הארצי (עב"ל 314-07), אשר בפסק דין שניתן ביום 10.10.10 דחה את ערעורו (פסק הדין בערעור נספח ח' לכתב התביעה).

4.במהלך השנים והחל משנת 2001, שבה ניתן פסק הדין הראשון שבו התקבלה תביעתו, קיבל התובע קצבה בגין תאונת העבודה, רטרואקטיבית משנת 1995 שבה הגיש לראשונה את תביעתו. לאחר שניתן בשנת 2007 פסק הדין שדחה את התביעה, החל התובע לקבל קצבת נכות כללית בסך 1,294 ₪ לחודש (בהתאם להחלטה מיום 24.9.08, שהכירה בזכותו לקצבת נכות החל מיום 5.6.07, צורפה כנספח י"א לכתב התביעה).

5.ברם, מאחר שהתובע הגיש בשנת 1995 תביעה להכיר בפגיעתו כתאונת עבודה בלבד, ולא הגיש בד בבד תביעה להכרה בנכות כללית, יצר הנתבע לתובע ביום 13.12.10 חוב בסך 142,929 ₪ בגין התשלומים ששולמו לו על פגיעה בעבודה (נספח י"ד לתצהיר התובע), וזאת מבלי להכיר במסגרת חשבון עובר ושב בכך שהיה כפי הנראה זכאי לקצבת נכות כללית החל משנת 1995, לו רק היה מגיש תביעה לקבלתה בד בבד או בסמוך לאחר הגשת תביעתו בעניין פגיעה בעבודה.

6.התובע פנה לוועדת חריגים בבקשה להפחתת חובו נוכח שלילת מעמדו כנפגע עבודה והחוב שנוצר לו כתוצאה מכך (ראו מכתב בא כוחו מיום 20.8.12, שנשלח פעם נוספת גם ביום 3.3.14 (נספח יב לתצהירו). לאחר שהתובע לא קיבל כל תשובה, הגיש את התביעה שבפנינו ביום 9.3.16.

מהלך ההתדיינות

7.הנתבע הגיש כתב הגנה שבו טען התיישנות כטענת סף בדבר התיישנות, ולחלופין טען שדין התביעה להידחות לגופה. זאת, שכן לא קיימת אפשרות חוקית לשלם גמלה רטרואקטיבית מעבר ל-15 יום מהמועד הקובע. לפי הנתבע, בהינתן שדרגת אי הכושר נקבעה לתובע החל מיום 5.6.07, הרי שבדין נקבע שהיה זכאי לקצבת נכות רק מיום 3.9.07.

8.דיון מקדמי ראשון התקיים בפני חברתי כב' השופטת חנה טרכטינגוט. במהלכו, הסכים התובע, מבלי לוותר על כל טענה, לפנות באמצעות בא כוח הנתבע לוועדה למחיקת חובות. הפנייה הועברה ביום 27.2.17 (ת/1).

החלטת הוועדה למחיקת חובות נתקבלה ביום 28.6.17. במסגרתה הוחלט על ביטול מלוא יתרת חובו של התובע, שביום ההחלטה עמדה על סך 23,731 ₪ בלבד, לאחר שמרבית החוב שנוצר כבר נגבה באמצעות קיזוזים שוטפים מקצבת הנכות שלו. ההחלטה הוגשה לבית הדין ביום 9.7.17.

לאור החלטה זו, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן. דיון מקדמי נוסף התקיים בפני חברתי כב' השופטת חנה טרכטינגוט ביום 9.5.18, במהלכו הודיע הנתבע כי הוא מבקש שהות על מנת לבחון את עמדתו לאור המלצת בית-הדין להסכים לביטול מלוא חובו של התובע.

9.ביום 7.10.18 הודיע הנתבע כי הוא מסכים להחזרת עניינו של התובע פעם נוספת לוועדה למחיקת חובות, וכך נעשה. ביום 5.2.19 ניתנה החלטת הוועדה, שמפאת חשיבותה נצטטה להלן במלואה:

"1. החוב נוצר עקב התנהלות ארוכת שנים של החייב מול הוועדה הרפואיות השונות. החייב הגיש תביעה להכרה במחלת ריאות כפגיעה בעבודה. זו נדחתה ע"י המוסד ואושרה רק לאחר קבלת ערעורו של החייב בפני בית הדין האיזורי לעבודה. בדיעבד ניתן לומר כי היה מקום לקבל את בקשת המוסד לעיכוב ביצוע של פסק הדין.

2. שני מומחים רפואיים מטעם בית הדין קבעו כי אין קשר סיבתי בין המחלה לבין עבודתו של החייב. תביעה שנייה בנושא נדחתה ע"י ביה"ד האזורי לעבודה וערעורו של החייב לביה"ד הארצי נמחק. מכאן עולה כי מלכתחילה לא היה מקום להכיר במחלת הריאות כפגיעה בעבודה.