פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי

לפני תביעת התובעת, הגב' פלונית, להכיר באירוע בו נדקרה מיום 7.6.15 (להלן – התאונה), כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי ו/או החוק), זאת נוכח החלטת המוסד לביטוח לאומי, (להלן – הנתבע) מיום 12.8.15, לפיה נדחתה תביעת התובעת לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה מתאריך 7.6.15.

הרקע העובדתי כעולה מחומר הראיות וטענות הצדדים:

התובעת, ילידת 1993, עבדה החל מיום 17.4.14 בידיעות אחרונות מנויים, בתחילה כנציגת שירות לקוחות ולאחר תקופה כמנהלת הפצה. מקום העבודה בו עבדה היה בבניין משרדים הנמצא סמוך למגדלי עזריאלי בתל אביב.

התובעת מתגוררת ברמלה.

בעקבות צמצומים, התובעת הוזמנה לשימוע ליום 3.6.15 לפני פיטורים. ביום 7.6.15 התובעת הגיעה לעבודתה בשעה 8:00 בבוקר ובמהלך היום נמסר לה מכתב פיטורים ואישור על תקופת העסקתה מיום 17.4.14 ועד ליום 7.6.15 (ר' נספח א' לתצהיר התובעת).

התובעת החזירה ביום 7.6.15 את הציוד וחתמה על טופס טיולים וסיימה לעבוד בשעה 11:30. התובעת יצאה ממקום העבודה, הלכה לתחנת הרכבת עזריאלי הסמוכה למקום עבודתה, עלתה על רכבת ללוד ומתחנת הרכבת ללוד לקחה מונית שירות המגיעה עד לרחוב הרצל ברמלה, שם לטענתה הייתה אמורה לעלות על מונית שירות המגיעה עד לביתה.

לטענת התובעת לאחר שירדה לרחוב הרצל ברמלה ממונית השירות, נדקרה היא בגבה על ידי בן מיעוטים. ממקום האירוע הובהלה באמצעות אמבולנס של מד"א לבית החולים "אסף הרופא". התובעת התקבלה ביחידה לטיפול נמרץ שם בוצע לה ניתוח להוצאת הסכין מגבה של התובעת והיא הועברה לאשפוז. התובעת שוחררה מהאשפוז ביום 9.6.15.

התובעת הגישה תביעה לתשלום דמי פגיעה בשל הפגיעה הנדונה מיום 7.6.15. הנתבע דחה את תביעתה מהנימוקים כמצוטט: "על פי סעיף 80 (1) לחוק הביטוח לאומי, רואים כתאונת עבודה גם תאונה שאירע תוך כדי ועקב נסיעתו או הליכתו של מבוטח ממעונו לעבודה או מהעבודה למעונו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו. אולם, אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, שאינן למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, על פי סעיף 81 (א) לא תחשב התאונה כתאונת עבודה. מעיון בפרטי תביעתך ומחקירות שנערכו עולה, כי התאונה אירעה תוך כדי הליכתך/נסיעתך מעבודתך לעיר לסידורים אישיים ולא בדרך ממעונת לעבודה כנדרש על פי סעיף 80 (1) לחוק. לחילופין , אף אם היית בדרך למעונך, שהייתך ועצירתך בחנות, לעניינך האישיים מהווה הפסקה של ממש מהדרך המקובלת לעבודה. מטעמים אלה, לא ניתן לראות בתאונה הנ"ל כתאונת עבודה".

ביום 20.7.15 התובעת נחקרה אצל חוקר הנתבע.

ביום 24.11.16 התקיים דיון מקדמי בתיק ונקבע כי הפלוגתא בתיק היא: "האם אירוע הפלוגתא היה עם אירוע הדקירה היה בדרכה של התובעת מהעבודה לביתה. האם חלה הפסקה או סטייה של ממש".

ביום 15.3.17 התקיים דיון הוכחות בו נשמעה עדות התובעת.

טענות הצדדים

לטענת התובעת, כשהגיעה לרחוב הרצל ברמלה, ירדה ממונית השירות על מנת להחליף למונית שירות אחרת, שיש לה תחנה הסמוכה לביתה, כי אין מונית שירות ישירה מתחנת הרכבת בלוד ועד לביתה ברמלה. לטענתה ירדה היא ממונית השירות והתחילה לצעוד לכיוון תחנה סמוכה שבה תוכל לעלות על מונית שירות נוספת שלה יש תחנה הסמוכה לביתה כפי שעשתה פעמים רבות בעבר. אולם כאשר ירדה ממונית השירות שהביאה אותה מתחנת הרכבת של לוד שמה לב שיש ממול חנות תכשיטים שלא הכירה ממוקדם ומכיוון שחבר שלה מסר לה שרשרת שלו שנשבר לה הסורג כדי לתקנה (כאשר היא הסתובבה עם השרשרת הזו כשבוע בתיק) החליטה ללכת לאותה חנות. לטענת התובעת לא הכירה את חנות התכשיטים וככלל לא תכננה לנסוע במיוחד אליה אלא נתקלה בחנות זאת באקראי בעת שירדה מהמונית השירות וחשבה להיכנס אליה כדי לשאול בדבר עלות התיקון.

לאחר שהתובעת ירדה ממונית השירות, עוד לפני שהגיעה לחנות התכשיטים, חשה לפתע דקירה עזה בגבה וראתה מישהו ממשיך לרוץ.

לטענת התובעת הדקירה ארעה מיד לאחר שירדה ממונית השירות בדרך שהתובעת הייתה עושה גם אם לא הייתה חושבת להיכנס לחנות התכשיטים כך שלא סטתה מדרכה וכלל לא הספיקה לממש את כוונתה להיכנס לחנות.

לטענת התובעת לאחר ששוחררה לביתה, המשיכה לסבול מכאבים עזים בגבה ומטראומה קשה, פחדה לצאת מהבית ולא ישנה בלילות. עוד טוענת התובעת כי לא הוכרה כנפגעת לפעולות איבה מאחר ונטען כי הדוקר, שהינו בן מיעוטים, איננו מחבל אלא אדם המעורר בנפשו. לטענת התובעת היא נדקרה במסלול הקבוע אותו עשתה מהעבודה לביתה, בימים בהם הייתה מגיעה לתחנת הרכבת בלוד עם מונית שירות.

מנגד לטענת הנתבע התאונה המצערת שארעה לתובעת ארעה תוך כדי הליכתה או נסיעתה מהעבודה לעיר רמלה לשם סידורים אישיים ולא כנדרש לפי סעיף 80(1) לחוק. לחילופין טען הנתבע כי אף אם הייתה התובעת בדרכה למעונה, עצירתה ושהייתה בחנות התכשיטים הייתה לעניינים אישיים ומצביעה על כך כי הייתה זו הפסקה של ממש מהדרך המקובלת מהעבודה. עצירתה של התובעת בחנות התכשיטים מצביעה על כך כי אין מדובר ב"מסלול קבוע" אותו ביצעה בעבר התובעת בדרכה מעבודתה למעונה, שכן מדובר בעצירה חריגה לצורך תיקון תכשיט.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 79 לחוק מגדיר את המונח "תאונת עבודה" כך:

"תאונת עבודה - תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלוח ידו ועקב עיסוקו במשלוח יד".

סעיף 80 לחוק מרחיב הגדרה זו. ההרחבה הנוגעת לענייננו מעוגנת בסעיף 80(1) לחוק לאמור:

 "חזקת תאונה בעבודה

80. רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם-

(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;...".

הסייג להרחבה שבסעיף 80 קבוע בסעיף 81 לחוק לאמור:

 "הפסקה וסטיה

81. (א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על- ידיה אי - כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.

(ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:

(1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם;

(2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל".

בעניין אספיר נדונו הוראות החוק הרלוונטיות, ונקבע כי "הדרך המקובלת" במובן סעיף 81 לחוק אינה תמיד אחת ויחידה, וכי "אפשר שיתקיימו מספר חלופות 'מקובלות' שההבדל ביניהן אינו משמעותי. השימוש באחת מן החלופות הוא פועל יוצא של בחירה אקראית או של אילוצים אובייקטיביים. כל עוד הדרך הנבחרת משרתת את הנסיעה ממעונו של העובד אל מקום העבודה והיא, בנסיבות העניין, נוחה ויעילה מבחינת המרחק או הזמן – תהא זו 'הדרך המקובלת'" (ר' עב"ל (ארצי) 329/03 רחל אספיר – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (9.1.05) (להלן – עניין אספיר)).

בעניין דב פלג נקבע מפי סגנית הנשיא, השופטת ורדה וירט-ליבנה, כי:

"מקובל עלינו ההסבר של המערער ולפיו הוא בוחר באחת משתי הדרכים מביתו למקום עבודתו, בהתאם לעומסי התנועה ובצורך בתדלוק הרכב, וכאשר הוא נדרש למלא דלק ברכבו הוא בוחר בתחנה הקבועה בה הוא נוהג לתדלק מאחר והוא מקבל שם הנחה. שתי הדרכים יכולות להיות הדרך המקובלת לעבודה, גם אם מבחינת מספר הקילומטרים דרך אחת ארוכה יותר מהדרך השניה. לא אחת מי שנוסע ברכבו למקום מסוים בודק את עומסי התנועה בדרך זו או חלופית ובוחר את דרכו לפי עומס התנועה והמהירות בה יגיע ליעדו ולאו דווקא לפי מספר הקילומטרים ליעד" (ר' עב"ל (ארצי) 51335-09-12 יצחק דב פלג – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (9.4.14)).

בכל הנוגע לשאלה מתי סטיה תהיה "סטיה של ממש", נאמרו בעניין אספיר הדברים הבאים: "יש ולעיתים הדרך אל מקום העבודה כרוכה בסטיה מן הדרך המקובלת, על שלל חלופותיה. מתי תהא סטיה זו 'מקובלת' ומתי תחשב כ'סטיה של ממש' במובן סעיף 81 לחוק? אין על כך תשובה חד משמעית ולא ניתן להגדיר לצורך כך נוסחה מחייבת מראש. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה. ....".

יפים לענייננו דבריו הבאים של בית הדין הארצי:

"כדי לקבוע אם היתה "הפסקה של ממש" יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ובכל מקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים. בדיון לא/37 – 0...ראינו כי מימד הזמן, לכשעצמו, אף אם מדובר בהפסקה של כשעה, אינו שוקל כאשר ההפסקה לא הייתה מרצונו החופשי של המבוטח. וכן להיפך, 'הפסקה' מרצון לא תיחשב להפסקה 'של ממש', אם המבוטח נעצר לרגע לקניית עיתון או לשתיית כוס מיץ או אף לארוחה קלה, ובלבד שההפסקה תהיה אינצידנטלית לדרכו של אדם בלכתו לעבודה" (ר' דב"ע שן/174-0 אהרנפלד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 98 (להלן – עניין אהרנפלד) וההפניות שם).

על פי הפסיקה המבחן העיקרי הוא מבחן המטרה, ובעניין זה נקבע כי "הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה" (ר' עניין אספיר; דב"ע נה/0-143 המוסד לביטוח לאומי - יעל גיא, פד"ע כח(1) 510; דב"ע לד/89 - 0 אהרון - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 347).

מן הכלל אל הפרט:

עיון בסעיף 6-11 לתצהיר התובעת מעלה כי התובעת הבהירה כי היה שינוי באופן בו הגיעה לעבודה וכי בשבוע האחרון לא השתמשה ברכבה בשונה מקודם הואיל וחבר שלה (היום בעלה) הזדקק לרכב. כמו כן התובעת פירטה בתצהירה את הדרך בה חזרה מעבודתה לביתה בשבוע האחרון לעבודתה, בשל העובדה שלא היתה עם רכב כמצוטט: "ממקום העבודה הלכתי לתחנת הרכבת בעזריאלי הסמוכה למקום העבודה, עליתי על רכבת ללוד ומתחנת הרכבת בלוד, לקחתי מונית שירות המגיעה עד לרח' הרצל ברמלה, שם הייתי אמורה לעלות על מונית שירות המגיעה עד לביתי. כשהגעתי לרח' הרצל ברמלה ירדתי ממונית השירות על מנת להחליף למונית שירות אחרת שיש לה תחנה הסמוכה לביתי (אין שום מונית שירות ישירה מתחנת הרכבת בלוד ועד לביתי ברמלה, כך שעליי להחליף ברמלה למונית שירות אחרת, שלה יש תחנה הסמוכה לביתי). לפיכך ירדתי ממונית השירות והתחלתי לצעוד לכיוון תחנה סמוכה שבה אוכל לעלות על מונית שירות נוספת שלה יש תחנה הסמוכה לביתי, כפי שעשיתי פעמים רבות בעבר" (ר' סעיפים 15-17).

גם עיון בחקירתה הנגדית מעלה כי תצהירה לא נסתר בנוגע לאופן בו ביצעה את דרכה בשבוע האחרון לעבודתה: "ש: את מספרת שבתקופה שקדמה לאירוע שינית את הרגלי הנסיעה שלך. תוכלי להסביר מה שינית ואיך נסעת? ת: כן. בערך שבוע לפני המקרה, בזמנו חבר שלי וכיום בעלי היה צריך את הרכב שלי, כי היתה לו בעיה עם הרכב שלו, אז נתתי לו את הרכב שלי כדי שהוא יוכל לנסוע לעבודה ואני בעצמי הייתי משתמשת בתחבורה שהיא מוניות אצלנו שהיא יותר נגישה כדי להגיע לתחנת הרכבת ומשם כרגיל לוקחת רכבת לעבודה וכך חזור ומתחנת הרכבת חזרתי הביתה, הייתי אמורה לחזור הביתה באותו יום, מתחנת הרכבת בלוד, לקחת מונית לרח' הרצל ומהרצל לקחת עוד מונית עד לביתי..." (ר' עמ' 3 שורות 18-25).

כמו כן תצהירה לא נסתר בכל הנוגע לכך שירדה ברחוב הרצל כדי לקחת מונית משם לביתה: "ש: וכשירדת מהמונית זה לא היה בתחנת שלה, אלא באמצע הרחוב. נכון? ת: איפה שעצרתי, כן כי משם אני לוקחת עוד מונית. ש: אז אם זו לא התחנה ואת אומרת שאת לוקחת מונית מאיפה שאת רוצה? ת: כן. ש: אז את יכולה לבקש מהנהג לעצור בכל מקום על פני רחוב הרצל? ת: כן. אבל כל המוניות נכנסות עד לשכונה שלי ואם... צריך לבקש מהם. זה לפי נהגים מסויימים.. בכל השבוע שעצרתי שם ועליתי משם אז המונית הביאה אותי עד לביתי. .. ש: את נסעת במונית כל השבוע? ת: כן" (ר' עמ' 5 שורות 21-31).

ובהמשך:

"ש: למה עצרת דווקא בהרצל דווקא במקום שעצרת, כי לפי מה שאת אומרת אין תחנה ממנה את עולה ובכל מקום ברחוב הזה את יכולה לעצור מונית שתיקח אותך הביתה ותשובתך היתה שזה תלוי נהג, איך את יודעת ? את מזהה אותם? ת: בכל שאר השבוע עליתי מאותה נקודה, אז החלטתי גם ביום הזה לעלות באותה נקודה הביתה בחזרה, כי מאותה נקודה הם כן מסכימים להיכנס עד לשכונה" (ר' עמ 6 שורות 1-6).

תצהירה ועדותה של התובעת עולים בקנה אחד גם עם עדותה בפני חוקר המל"ל: "ש: האם המסלול שעשית באותו יום פגיעה, הוא מסלול קבוע בדרך לעבודה וחזרה מהעבודה? ת: זהו אותו מסלול, אך לפני כן, הייתי נוסעת עם הרכב שלי מהבית עד לרכבת וחזרה, תמיד נסעתי ברכבת לעבודה. בשימוע שעשו לי התחלתי לנסוע עם מונית שירות מהבית לתחנת רכבת לוד בבוקר וכשהלכתי מהעבודה בצהרים הייתי לוקחת מונית שירות מתחנת הרכבת לרח' הרצל או לצומת הקרח ואז הולכת ברגל. ביום הפגיעה וגם כמה ימים לפני חבר שלי היה צריך את האוטו שלי ולכן השארתי לו את הרכב ואני נסעתי במונית שירות כי ידעתי שעומדים לתת לי מכתב פיטורים וחבל שהרכב יעמוד סתם כל היום. באותו יום פגיעה סיימתי את ענייני בעבודה, הלכתי חזרה לרמלה, מסלול רגיל כמו כל יום.." (ר' עמ' 2-3 לחקירה).

מחומר הראיות המפורט מצטיירת תמונה כי אכן בשבוע האחרון לעבודת התובעת, היה שינוי בדרך המקובלת של התובעת הואיל ולא הגיעה יותר עם רכב. כן עולה מגרסת התובעת שלא נסתרה כי מסלול הנסיעה שלה בחזרה לביתה ממקום העבודה היה בדרך של חזרה לרכבת ומשם לקיחת מונית שירות עד לרחוב הרצל ולקיחת מונית שירות נוספת משם למקום מגוריה. שוכנעתי כי אכן זה היה "מסלול הדרך המקובלת" של התובעת בשבוע עבודתה האחרון נוכח העובדה כי בשבוע זה לא השתמשה ברכבה.

לכן שוכנעתי כי הירידה ברחוב הרצל לצורך לקיחת מונית שירות נוספת היה מסלול הדרך המקובלת של התובעת וכי לא נסעה לרחוב הרצל במיוחד לצורך ביצוע סידורים אישיים אלא זה היה מסלול חזרתה הביתה, כפי שיפורט גם בהמשך.

ערה אני לכך כי התובעת נשאלה רבות לעניין התחנות אולם התובעת הבהירה כי ברמלה הדברים מתנהלים קצת שונה ואין תחנות מסודרות ולכן לעיתים הנהג מונית מוביל אותה עד לביתה אם מבקשים זאת ממנו וכי הסברי התובעת בנדון מקובלים עליי, כמצוטט: "אין תחנה מסודרת שאני מכירה... אין עצירות מסודרות. זה לא כמו באוטובוס, שהוא עוצר רק בתחנה. מונית שירות עוצרת שיש אנשים שמושיטים את ידם לעצירתה, גם ללא קשר לתחנות ואם יש בה מקום כמובן" (ר' עמ' 4 שורות 16-27).

ערה אני לכך כי התובעת נשאלה מדוע לא לקחה אוטובוס, שעה שיש אוטובוס ישיר לביתה מתחנת הרכבת. אולם התובעת הסבירה כי אינה חשה בטוב בנסיעה באוטובוס והסבריה מקובלים על בית הדין בנדון, כמצוטט:

"ש: היה לך רב קו באותה תקופה? ת:כן ש: הוא אפשרי לשימוש גם באוטובוסים? ת: כן. אבל זה רק אם אני בוחרת לשלם גם על אוטובוסים וגם על רכבת ואני בחרתי ברכבת, כי יש לי קצת בחילות באוטובוסים" (ר' עמ' 3 שורות 12-16).

ובהמשך:

"אמרתי שאני לא עולה על אוטובוסים. זה משהו שידוע כבר מגיל קטן שאני סובלת מנסיעה באוטובוסים ולא הייתי נוסעת לטיולים בכלל זה. כל משפחתי יודעת. זה היה בצהרי היום, חזרתי הבית , רציתי לחזור הביתה, הכיוון שלי היה לחזור הביתה וחשבתי לעצמי אמרתי אני מעדיפה לקחת שתי מוניות ושהראש שלי היה שקט ולהגיע כבר הביתה מאשר ללכת 15 דקות ברגל. אני לא עולה על אוטובוסים ולא מכירה את קו 13.... אני לא רוצה מרצוני לעלות על אוטובוס, לא אוהבת אוטובוס, בחרתי לשלם טיפה יותר בצהרי היום .. אני בוחרת איך לנסוע את הדרך שלי לביתי" (ר' עמ' 5 שורות 1-12).

בכל הנוגע לרצון התובעת לעצור בחנות התכשיטים

עיון בתצהירה של התובעת מעלה כי בהתאם לגרסתה הלכה למעשה לא נכנסה לחנות התכשיטים כי נדקרה לפני כן, וכי לא תכננה מראש ללכת לחנות התכשיטים אלא ברגע שראתה את החנות התכוונה להיכנס רק כדי לברר את אופן ועלות תיקון השרשרת:

"כשבוע לפני כן, חבר שלי מסר לי שרשרת שלו שנשבר לה הסוגר, והוא ביקש שאבדוק במה כרוך תיקון הסוגר, אם יצא לי להיתקל בחנות תכשיטים... ברצוני להדגיש שהסתובבתי עם השרשרת הזו בתיק במשך כשבוע לפני אירוע הדקירה. 19. איך שירדתי ממונית השירות שהביאה אותי מתחנת הרכבת בלוד, שמתי לב שישנה ממול חנות תכשיטים אותה לא הכרתי מקודם, וחשבתי שאולי אכנס לשאול במה כרוך תיקון הסוגר של השרשרת. ברצוני להדגיש שלא הכרתי את החנות קודם לכן, מעולם לא ביקרתי בה .. וראיתי אותה במקרה לראשונה בעת שירדתי ממונית השירות שהביאה אותי מתחנת הרכבת בלוד. ברצוני לציין שלא תכננתי לנסוע לחנות התכשיטים הזו או לכל חנות אחרת, ורק בגלל שנתקלתי בה באופן אקראי בעת שירדתי ממונית השירות, חשבתי להיכנס אליה על מנת לשאול במה כרוך תיקון הסוגר... לצערי הרב, מייד לאחר שירדתי ממונית השירות חשתי לפתע דקירה עזה בגבי וראיתי מישהו ממשיך לרוץ. הדקירה ארעה מיד לאחר שירדתי ממונית השירות, בדרך שהייתי עושה ממילא גם אם לא הייתי חושבת להיכנס לחנות התכשיטים לרגע , כך שלא סטיתי מדרכי וממילא לא הספקתי לממש את כוונתי להיכנס לחנות..." (ר' סעיפים 18-23. וגם סעיפים 36-44).

עיון בחקירתה הנגדית של התובעת מעלה כי כמעט שלא נשאלה בחקירתה הנגדית בנוגע לכך ובכל מקרה תצהירה לא נסתר בנדון (ר' עמ' 5 שורות 11-12).

גם עיון בחקירתה אל מול חוקר הביטוח לאומי מעלה כי תצהירה לא נסתר בנקודה זו:

"ש: אמרת שכשירדת מהמונית ביום הפגיעה היית אמורה קודם ללכת לחנות תכשיטים ואז לאן? ת: ירדתי מהמונית ברחוב הרצל, באתי להיכנס לחנות התכשיטים לא זוכרת איזו, והייתי אמורה לסדר לחבר שלי את הסוגר של השרשרת שלו ואז קרה את כל המקרה. הייתי אמורה להגיע אחר כך הביתה לא היו לי עוד סידורים, גם לא התכוונתי לסדר את השרשרת זה היה על הדרך כי גם ככה סיימתי מוקדם את העבודה אז אמרתי שאני יעשה את זה על הדרך" (ר' עמ' 3 שורות 1-15).

כאמור, על פי הפסיקה מטרת וכוונת הנסיעה או ההליכה היא אבן בוחן מרכזית לבחינת ההכרה בתאונה שאירעה במהלך הנסיעה כתאונת עבודה (ר' דב"ע מח/ 0-39 המוסד לביטוח לאומי - סכנדריון מרים, פד"ע יט 502; עב"ל (ארצי) 639/09 ורדה גורדון - המוסד לביטוח לאומי, מיום 7.7.11; עבל (ארצי) 20535-12-10 שלום ציפורה - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 1.12.11]. במקרה הנדון שוכנעתי כי מטרת ההליכה של התובעת הייתה הליכה מהעבודה למעונה, ולא לתיקון השרשרת במיוחד. לפיכך, משתכלית ההליכה של התובעת הייתה מהעבודה למעון, יש לבדוק האם מדובר בהפסקה או סטייה של ממש.

ערה אני לפסיקה לפיה מטרת או כוונת הנסיעה היא אבן הבוחן המרכזית לבחינת ההכרה בתאונה שארעה במהלך נסיעה כתאונה בעבודה (ר' דב"ע מח/ 0-39 המוסד לביטוח לאומי – סכנדריון מרים, פד"ע יט 502). משכך יש לבחון את המטרה ולא את ביצוע המעשה עצמו ולכן אין רלוונטיות האם התובעת נכנסה בפועל לחנות התכשיטים אם לאו. אולם סבורה אני כי מטרת התובעת בכל הנוגע לסטייה בדרכה מעבודתה לצורך תיקון השרשרת לא הייתה בגדר "הפסקה או סטייה של ממש", הן בהיבט המהותי והן בהיבט של משך הזמן.

באשר להיבט המהותי: כאמור, התובעת אכן התכוונה לסטות בדרכה מהעבודה למעונה ולהיכנס לחנות תכשיטים לזמן קצר על מנת לתקן שרשרת ולאחר מכן התכוונה לחזור למסלולה הרגיל בדרכה חזרה לביתה. שוכנעתי כי אכן מטרת התובעת היתה להגיע לביתה ומטרתה להיות בחנות התכשיטים, שכלל לא מומשה, בכל מקרה לא ניתקה את הקשר של ההליכה מהעבודה למעונה. שוכנעתי כי התובעת לא ירדה ברחוב הרצל כדי לתקן את השרשרת אלא ירדה ברחוב הרצל כי זאת הדרך אותה נהגה לעשות בדרכה מהעבודה לביתה, ופנייתה לחנות התכשיטים היתה באופן ספונטני. פעילות זו לא הפכה לפעילות בעלת מטרה עצמאית, אלא מדובר בפעולה אינצידנטלית ונלווית לדרכה של התובעת ממקום עבודתה למעונה. במכלול נסיבות המקרה סבורה אני כי כוונת התובעת להיכנס לחנות התכשיטים לצורך תיקון שרשרת בחנות שבאקראי היתה במהלך דרכה של התובעת לביתה אינה שונה מבחינה מהותית מהפסקה או סטייה לצורך קניית עיתון, שתייה או ארוחה. כאמור, כוונת התובעת בכל הנוגע לחנות התכשיטים היתה רצונה להיכנס לברר את עלות תיקון שרשרת בחנות שנקרתה בדרכה, ולאחריה התכוונה לחזור למסלול הרגיל בדרכה לביתה. החנות נמצאת בתוואי הדרך של התובעת מהעבודה למעונה, ולפיכך לטעמי מדובר בסטייה "קלה" או "מקובלת" להבדיל מ"סטייה של ממש".

באשר למשך הסטייה: בחינת מכלול נסיבות המקרה מובילה למסקנה כי במקרה הנדון משך הסטייה מהתוואי הרגיל של הדרך היה אמור להיות קצר ולכן הוא סביר, ואינו הופך אותה ל"סטייה של ממש" ובפועל כאמור כלל לא נכנסה התובעת לחנות.

סיכומם של דברים: התובעת היתה בדרך לביתה ואז באופן ספונטני החליטה להיכנס לחנות התכשיטים ועוד לפני שנכנסה ארע אירוע הדקירה, רצון התובעת להיכנס בדרך לביתה לחנות תכשיטים על מנת לתקן שרשרת היתה אינצידנטלית לדרכה של התובעת מעבודתה לביתה ומשך זמן הסטייה ככל שהיה מתרחש היה סביר בנסיבות העניין. לאור האמור, לא הייתה "הפסקה או סטייה של ממש" בדרכה של התובעת מעבודתו לביתה, ומשכך שוכנענו כי יש להכיר באירוע מיום 7.6.14 כפגיעה בעבודה.

סוף דבר: הערעור מתקבל. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות בסך של 4,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום עד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ח, (15 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.