1.עניינינו בתביעה כנגד החלטת וועדת הרשות (להלן:"הועדה" או "וועדת הרשות"), אשר התכנסה, ביום 28/5/14, מכח תקנה 18א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות) תשט"ז - 1956 (להלן:"התקנות") ואשר החליטה שלא להכיר בתובעת כ"נכה נזקק" לתקופה שמיום 10/11/11 ועד ליום 5/5/13 (להלן:"התקופה" או "התקופה הרלוונטית").
2.בהתאם להסכמות הצדדים, ניתן בזאת פסק הדין על סמך טענות התובעת כפי שאלו פורטו ב"ערעור" שהוגש ביום 8/6/14, על סמך סיכומי הנתבע אשר הוגשו ביום 23/9/14 וכן על סמך סיכומי התובעת, אשר הוגשו ביום 12/10/14 וכן בשים לב למסמכים שצורפו לכתבי הטענות הנ"ל.
3.להלן העובדות הרלוונטיות:
א.התובעת, ילידת 1954, סייעת בגן ילדים, נפגעה, בגבה, בתאונת עבודה, שארעה לה ביום 27/01/02 (להלן:"התאונה"), עת התכופפה להרים ילדה.
ב.בתאריך 10/11/11, הגישה התובעת תביעה לדיון מחדש לפי תקנה 36 (החמרת מצב) כאשר, בתאריך 7/2/12, קבעה וועדה רפואית, מדרג ראשון, לפניה הופיעה התובעת, כי אין החמרה במצבה.
ג.התובעת הגישה ערר כנגד החלטה זו ובתאריך 6/5/12 התייצבה לפני וועדה רפואית לעררים אשר קבעה לה נכות זמנית בשיעור 10%, בגין התקופה שמתאריך 10/11/11 עד לתאריך 5/5/13 (היא התקופה הרלוונטית, כאמור ברישא של פסה"ד).
ד.בתאריך 5/6/12 הגיש הנתבע ערעור, כנגד החלטת הועדה הנ"ל, לביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע. הערעור נדון במסגרת תיק בל. 5160-06-12.
ה.בתאריך 10/7/12, ניתן פס"ד אשר החזיר את עניינה של התובעת לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתתייחס להחלטת הועדה מדרג ראשון באשר לנושא הקשר הסיבתי וכן על מנת שתנמק את החלטתה.
ו.בתאריך 21/10/12 התכנסה, שוב, הועדה הרפואית לעררים, בהתאם להוראות פסה"ד מיום 10/7/12 ולא שינתה את קביעתה הקודמת.
ז.בתאריך 26/11/12, הגישה התובעת תביעה להכיר בה כ"נכה נזקק", בהתייחס לתקופה הרלוונטית ובתאריך 3/12/12, דחתה וועדת הרשות את התביעה מהנימוק:"הועדה עיינה בממצאי ועדה רפואית והתרשמה שהתובעת יכולה לשוב לעבודה כלשהי או לעבודתה שלה, באופן חלקי, וע"כ אין להפעיל את תקנה 18א".
ח.בתאריך 13/12/12 נשלח לתובעת מכתב בענין כפל גמלאות בגין קצבת נכות מעבודה וקצבת נכות כללית, מכתב במסגרתו הודע לתובעת כי היא אינה יכולה לקבל כפל גמלאות וכי הואיל וקצבת הנכות הכללית גבוהה יותר (נרשם כי התובעת מקבלת מהנתבע קצבת נכות מלאה), הרי שהיא לא תקבל קצבת נכות מעבודה.
ט.בין לבין, התכנסה וועדה רפואית, נוספת, בעניינה של התובעת וקבעה כי לא חלה החמרה במצבה, ביחס לתאונה.
י.בחודש 12/12, הגישה התובעת, לביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע, תביעה כנגד החלטת וועדת הרשות מיום 3/12/12, תביעתה זו התבררה במסגרת תיק בל. 23005-12-12, כאשר במסגרת פסק דין מיום 15/10/13, נדחתה תביעה זו.
יא.בחודש 11/13 הגישה התובעת בר"ע לביה"ד הארצי וזו נדונה במסגרת תיק בר"ע 8312-11-13. במסגרת פסה"ד שניתן בהליך זה (להלן:"פסה"ד של הארצי"), נקבע כי עניינה של התובעת יוחזר לועדת הרשות "אשר תשקול, בשנית, את החלטתה באופן הבא: המבקשת ובא כוחה יוזמנו לטעון בפני הועדה, הועדה, לאחר שתשמע את טענת המבקשת, תעריך את כושרה של המבקשת לעבוד, בעיקרו של דבר, כפי שנבחן כושר עבודה בנכות כללית, כאמור לעיל ותפרט בהחלטה מהם השיקולים התעסוקתיים עליהם מתבססת החלטתה, במסגרת זו על הועדה גם להתייחס לחוות הדעת שהגישה המבקשת לועדה בענין כשירותה לעובד בתקופה הרלוונטית, כגון זו של ד"ר טרייבר, על החלטת הועדה להיות מנומקת".
יב.בתאריך 28/5/14 התכנסה, הועדה, אשר כנגד החלטתה הוגשה התביעה שלפנינו והחליטה, גם הפעם, לדחות את התביעה.