ט.מ. נ' המוסד לביטוח לאומי

פתח דבר

1. התובעת הגישה לנתבע תביעה להכרה בפגיעה נפשית שנגרמה לה, לטענתה, ביום 21.6.15, עת בדרכה לעבודה נחשפה למראות תאונת דרכים קשה שאירעה קודם לכן, בה מצא בעלה את מותו – כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק). הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 26.11.15 בנימוק, כי הפגיעה הנטענת לא אירעה עקב סיכוני הדרך, כדרישת החוק. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה דנן. 
2. בבקשתו מיום 18.5.16, הוסיף הנתבע וטען לראשונה כי אף אם תתקבל התביעה ותוכר הפגיעה כפגיעה בעבודה, וככל שייקבעו לתובעת אחוזי נכות מעבודה בגין התאונה מיום 21.6.15 – יהא על התובעת לבחור בין קצבה זו לבין קצבת התלויים אותה היא מקבלת בגין פטירת בעלה, זאת בהתאם להוראות סעיף 320(ג)(1) לחוק. אף כנגד טענה זו מלינה התובעת בפנינו.
3. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה וכן מטעם עדיה, מר ציון בן שושן – נהג אוטובוס ההסעה בה נסעה התובעת ביום התאונה (להלן – הנהג) וכן מר אנדרי עינב, עובד שישב ליד התובעת בהסעה באותו היום. בפתח דיון ההוכחות מיום 2.6.16 הוברר, כי אין למעשה מחלוקת עובדתית בין הצדדים ביחס לנסיבות האירוע המתואר בתצהירה של התובעת ומשכך ויתר הנתבע על חקירת התובעת ועדיה.
4. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב, בשתי השאלות השנויות במחלוקת ביניהם:

• האם האירוע מיום 21.6.15, המתואר על ידי התובעת בתצהירה ואשר אירע תוך כדי נסיעתה לעבודתה, מהווה תאונת עבודה כמשמעותה בחוק?
• ככל שיוכר האירוע כתאונת עבודה – האם התובעת תהא זכאית לקצבת נכות מעבודה, בנוסף לקצבת התלויים שהיא מקבלת בגין פטירת בעלה?

התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת

5. התובעת, ילידת 1960, מתגוררת בכרמיאל.
6. עד למועד התאונה מיום 21.6.15 עבדו התובעת ובעלה המנוח, מר א.מ. ז"ל (לעיל ולהלן – המנוח) במפעל "להבים" בתפן, העוסק ביצור חלקי מטוסים, כאשר התובעת הועסקה כמבקרת איכות והמנוח הועסק בתפקיד ניהולי. התובעת נהגה לעבוד במשמרות בוקר וערב והמנוח במשמרות בוקר ולילה.
7. המפעל העמיד לרשות עובדיו ובכללם התובעת, הסעה מאורגנת מבתיהם לעבודה ובחזרה, כאשר לתובעת היה מקום ישיבה קבוע בהסעה, בדומה ליתר העובדים.
8. ביום 21.6.15, עלתה התובעת לאוטובוס ההסעה כהרגלה בשעה 05:45 לערך, לקראת תחילת משמרת הבוקר, כאשר במועד זה המנוח אמור היה לשוב מעבודתו במשמרת הלילה. במהלך הנסיעה לעבודה, בשעה 06:10 לערך, העובד שישב ליד התובעת הסב תשומת ליבה לתאונה מחרידה וקטלנית, שאירעה בכביש בו נסעו. לטענת התובעת, כשסובבה את ראשה לעבר החלון על מנת להבין על מה העובד מדבר, הבחינה מיד ברכב המשפחה כשהוא מעוך ומרוסק לצד הדרך. התובעת חשה צמרמורת ולדידה הבינה מיד שמדובר בתאונה קשה בה בעלה מעורב. התובעת צעקה בהיסטריה לעבר הנהג שיעצור את רכב ההסעה משמדובר ברכב של בעלה. הנהג המשיך בנסיעתו עוד מרחק מה, תוך שהוא מנסה להרגיע את התובעת שמא מדובר בטעות בזיהוי הרכב. משהתעקשה התובעת והמשיכה לצעוק, עצר הנהג את האוטובוס בשולי הדרך, התובעת ירדה במהירות מההסעה ורצה לעבר רכבו של בעלה המנוח כשבידיה הטלפון הנייד ותיק העבודה.
9. התובעת העידה בתצהירה, אשר הנתבע ויתר כאמור על חקירתה עליו, כי (סע' 8) –

"כשהגעתי לזירת התאונה, הבחנתי ברכבו של בעלי ז"ל כשהוא מרוסק, שבור, ראיתי את מוחו של בעלי ז"ל על ההגה, הרבה דם על ההגה, והיה ממש נחל של דם מהכביש לתעלה, ובאותו רגע הבנתי שבעלי כבר אינו בן החיים. ירדתי לרצפה בוכייה, צעקתי לשמיים וחבטתי את ראשי בכביש מספר פעמים. שוטרי התנועה שהיו יחד עם כוחות ההצלה ניסו להרגיע אותי. אלו הם הרגעים ששינו את חיי."

חלק מעדות התובעת נתמך בדו"ח מד"א, אשר צורף לתצהיר התובעת (נספח ת/3).

10. לאחר התאונה שקעה התובעת במצב נפשי קשה והחלה לטענתה לסבול ממצב רוח ירוד, מחוסר ריכוז, חוסר יכולת לתפקד, בכי בלתי פוסק, דיכאון קשה, חרדה, אי שקט, מחשבות אשמה, הפרעות שינה קשות, סיוטים בלילות, חוסר תיאבון, לחץ דם גבוה – תופעות בגינן נזקקה התובעת לטיפול רפואי לרבות פסיכיאטרי, הכל כעולה מהחומר הרפואי שצורף (סע' 3-4 ונספחים א'-ז' לכתב התביעה).
11. נוכח מצבה הנפשי מאז התאונה, התובעת לא שבה לעבודתה במפעל, בו כאמור עבד עמה בעלה המנוח, לדבריה נוכח הקושי לנסוע באותה הדרך.
12. אין חולק כי התובעת עצמה לא היתה מעורבת פיזית בתאונת הדרכים מיום 21.6.15, בה מצא בעלה המנוח את מותו.
13. בגין פטירת בעלה המנוח, מקבלת התובעת קצבת תלויים מהנתבע וכן תוספת עבור בנה הקטין המתגורר עמה.