אשתי נ' אל סקה

החלטה

לפני בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות בצירוף התנגדות.

המשיב הגיש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל שיקים אשר נמשכו על ידי המבקשת לפקודתו. עפ"י הרישומים במחשבי ההוצאה לפועל, הומצאה האזהרה למבקשת ביום 18.4.13.

ביום 21.7.13 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות בצירוף בקשת התנגדות.

בתצהירה התומך בבקשה טוענת המבקשת כי האיחור בהגשת הבקשה נבע מכך שלנוכח מצבה הכלכלי לא עלה בידה לממן ייצוג על ידי עורך דין מטעמה ועל כן לאחר שנודע לה על קיומו של תיק ההוצאה לפועל ועל האפשרות לקבלת ייצוג מטעם הסיוע המשפטי, פנתה ללשכה לסיוע משפטי לשם קבלת ייצוג וחלף זמן עד שאושרה זכאותה לקבלת סיוע כאמור. עוד מציינת המבקשת, כי אינה בקיאה בחשיבות המועדים הקבועים להגשת בקשות וכי האיחור נובע מנסיבות שלא היו בשליטתה.

לגופה של התביעה, טוענת המבקשת כי אחד מתוך שני השיקים אשר הוגשו לביצוע הוא שיק שמועד פרעונו ביום 14.7.04, כאשר השיק הוגש לביצוע בחלוף למעלה משבע שנים ממועד פרעונו, ועל כן חלה עליו התיישנות. עוד טוענת המבקשת, כי שיק זה נמסר לידי משכיר דירה בשם אבו בילאל והושב לידיה לאחר שתמורתו שולמה במזומן. המבקשת השאירה את השיק בבית בו התגוררה עם המשיב שהינו בעלה לשעבר וכי המשיב נטל אותו ללא הרשאה והגיש אותו לביצוע.

אשר לשיק השני, טוענת המבקשת כי מדובר בשיק מפנקס שיקים אשר נגנב ממנה בשנת 2008, כאשר כשלושה שיקים מתוך השיקים שנגנבו היו חתומים על ידה וביניהם שיק זה. מיד כאשר נגנב פנקס השיקים נתנה המבקשת הוראה לבנק בו התנהל חשבונה לבטל את השיקים. המבקשת טוענת כי כתב היד על גבי השיק נשוא התביעה אינו כתב ידה וכי אינה יודעת קרוא וכתוב בשפה העברית. כך גם לא קיבלה המבקשת תמורה כל שהיא עבור השיק.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי בינה לבין המשיב מתנהלים הליכי גירושין ומאבקים משפטיים קשים וכי ככל הנראה המשיב הוא שגנב את פנקס השיקים ממנה.

המשיב מתנגד לבקשה. המשיב טוען כי טענת ההגנה היחידה שהעלתה המבקשת לעניין השיק הראשון היא טענת התיישנות אשר דינה להידחות, שכן חוב המבקשת בגין השיק נוצר בשנת 2007 ועד הגשתו לביצוע לא חלפו 7 שנים. כך, טוען המשיב, כי הוא שילם את תמורת השיק לצד ג' אשר ממנו שכרה המבקשת דירה ועל כן חבה לו המבקשת את סכום השיק.

אשר לשיק השני, טוען המשיב, כי טענת המבקשת כי מדובר בשיק גנוב הינה שקרית. המבקשת נתנה שיק זה למשיב תמורת כספים אשר גנבה ממנו ואף חתמה על הודאה כי היא חייבת למשיב כספים.

כן טוען המשיב, כי אין מקום להאריך למבקשת את המועד להגשת התנגדות, שכן לא פירטה מתי קיבלה את האזהרה לידיה ומתי פנתה ללשכה לסיוע משפטי. המבקשת אף הגישה תחילה בקשה לצו תשלומים ורק לאחר שנקבע גובה החיוב בתשלומים העלתה את טענת הזיוף.

המועד להגשת התנגדות לבצוע שטר קבוע בחיקוק, וככזה דרושים טעמים מיוחדים על מנת להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

בעבר הייתה ההלכה בעניין הארכת מועד בשל טעמים מיוחדים נוקשה, וביהמ"ש נטה להיענות לבקשות בעניין זה רק כאשר נגרם האיחור בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל דין או בא כוחו (בש"א 5778/94 מ"י נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות, פ"ד מח(4), 872, 879; בש"א 6402/96 הוועדה המקומית נ' מיכקשווילי פ"ד נ(3) 209, 211). במהלך השנים הגמישה הפסיקה את עמדתה וכיום קיימת נטייה להקל בבחינת הטעמים המיוחדים, על מנת לאפשר למחלוקות להתברר לגופן ולהימנע מפסקי דין על יסוד נימוקים טכניים ו/או מחדלים של בעלי דין. מגמה זו באה להגשים, ככל שניתן, את זכות הגישה לערכאות, שהפכה לזכות חוקתית (ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, ירושלים, תשנ"ב, ע' 203; רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח, תקדין-עליון 2000(3), 2132; תת (י-ם) 56816-10-10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עזרן (פורסם בנבו)).

שאלת הטעמים המיוחדים נבחנה בפסיקה בהקשרים שונים, ובין היתר, כאשר נתבקשה הארכת מועד להגשת ערעור. כך נפסק, כי טעותו של בעל דין או בא כוחו, שבעטיה נגרם האיחור, ואפילו רשלנותם, אינם מונעים לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבעל דין אינו מסתפק בבקשה סתמית אלא מבאר בתצהירו כיצד קרתה התקלה (ע"א 8547/96 אלימלך ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, תקדין עליון 98(3), 275; י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995), עמ' 889). עוד נפסק כי בבוא ביהמ"ש לבחון האם להיענות לבקשה להארכת מועד, עליו להתחשב גם במידת האיחור – ככל שהאיחור רב יותר, כך יידרש טעם מיוחד כבד משקל יותר (בר"ע (ת"א-יפו) 2444/04 ברוס בע"מ (בפרוק מרצון) נ' מנהל מס ערך מוסף באר-שבע ואח', תקדין-מחוזי 2006(2), 7192; בש"א (נצרת) 1625/05 אבראהים נ' אלרחמאן, תקדין-מחוזי 2005(3), 9012).

כאשר מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת התנגדות, נקבע בפסיקה כי יש מקום לגישה מקלה אף יותר (ראו: ת"ת(י-ם) 56816-10-10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' עזרן (פורסם בנבו)), ואף נקבע כי אין זה ראוי לבחון את טיב הטעמים המיוחדים להארכת מועד להגשת התנגדות בזיקה להארכת מועד להגשת ערעור, ובאותן אמות מידה מחמירות, שכן בשונה מערעור, המהווה מתן הזדמנות שנייה לבעל דין לשכנע ערכאה שיפוטית בצדקת טענותיו, במקרה של התנגדות, מדובר בבעל דין שטרם קיבל את יומו בבית המשפט (בר"ע (מח', י-ם) 183/95 מזר נ' בנדלר, תקדין-מחוזי 96(1), 588; ע"א (ירושלים) 1356/00 - שלום הדאיה נ' נחום פלדמן, תקדין-מחוזי, 2001(1), 649; וראה גם דברי כב' הרשמת אפעל-גבאי (כתוארה אז) בבש"א 5778/94 מ"י נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות, פ"ד מח(4) 872).

כך נפסק, למשל, כי למרות שהסמכות להארכת מועד לא נועדה להתגבר על תקלות שמקורן בטעות של בעל דין או בא כוחו, לא ניתן להתעלם מכך שתיתכנה טעויות אנוש, שאינן נובעות מרשלנות או הזנחה, ובמקרה כזה, ניתן במידת הצורך לתקן את הטעות, ע"י היענות לבקשה להארכת מועד, תוך חיוב בהוצאות (בר"ע (מח', י-ם) 183/95 הנ"ל). כן נפסק שכאשר הנסיבות בכללותן מורות על טעות כנה, בתום לב, שאיננה נובעת מזלזול, הניתנת לתיקון תוך התחשבות באינטרסים של הצד השני, ניתן להיענות לבקשה להארכת מועד, תוך חיוב הצד שטעה בתשלום הוצאות לצד שכנגד (בש"א (ת"א-יפו) 175521/07, סאבר ג'וברין מוחמד נ' ש.ר.מ.ס. שיווק ציוד לבניין, תקדין-שלום 2007(4), 29025).

במקרה זה האיחור בהגשת הבקשה נבע מכך שהמבקשת פנתה לסיוע המשפטי לשם קבלת ייצוג ועד שאושרה בקשתה לקבלת ייצוג חלף זמן. בנסיבות אלה אין לומר כי התנהגות המבקשת גובלת בזלזול בבית המשפט ומדובר בנימוק העשוי לשמש טעם מיוחד הדרוש לשם הארכת מועד בערכאה ראשונה, תוך חיוב המבקשת בהוצאות בשל האיחור בהגשת הבקשה.

אעבור עתה לדון בהתנגדות עצמה. כידוע, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו: ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675. לפיכך נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (זוסמן, בעמ' 675-676, 678). ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (ראו: ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (פורסם בנבו)).

במקרה זה, בנוגע לשיק הראשון העלתה המבקשת טענה של העדר תמורה ואשר לשיק השני העלתה המבקשת טענת זיוף. הטענות אותן העלתה המבקשת עשויות לשמש לה הגנה לכאורה בפני התביעה.

לאור האמור לעיל ובמאזן השיקולים הבאים בחשבון במקרה זה, ובכלל זה הטעם לאיחור וכן משך האיחור בהגשת ההתנגדות, הרי שיש לאפשר למבקשת את יומה בבית המשפט,להאריך את המועד להגשת ההתנגדות וליתן לה רשות להתגונן בכפוף לתשלום הוצאות בגין מחדלה באי הגשת התנגדות במועד, בסך של 2,500 ₪, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי. על המבקשת לשלם את ההוצאות הנ"ל בתוך 30 ימים לקופת בית המשפט ,שאם לא כן תידחה הבקשה להארכת מועד וההתנגדות.