פסק דין
ערעור על גזר דין של בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (כב' השופט מאושר) בתת"ע 5032/08 ות"ד 404/09 מיום 11.9.13, לפיהם הורשע הנאשם על פי הודאתו, בשני תיקים. האחד, בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, והשני, בעבירות של נהיגה בשכרות, נהיגה רשלנית, מהירות בלתי סבירה, רישיון רכב לא תקף, גרימת תאונת דרכים נזק וחבלה, וגרימת חבלות של ממש.
מדובר באירועים משנת 2008 ו-2009. באירוע השני נהג המערער בעיר כשהוא שיכור, ובדמו 60% מ"ג אלכוהול, במהירות בלתי סבירה, ובשעת חשיכה. בעקומה בכביש איבד שליטה על רכבו, סטה שמאלה, והתנגש בעמוד. כתוצאה מהתאונה נחבלו המערער ואחיו חבלות קשות, נזקקו לניתוחים, ואחיו של המערער גם נזקק לשיקום בבית לווינשטיין.
המערער נדון לעונשים של של"צ, פסילת רישיון נהיגה בת שבע שנים, קנס, התחייבות ועונשים מותנים. בכך קיבל בית משפט קמא הסדר טיעון, לפיו עתרו הצדדים במשותף לפסילה שלא תפחת מארבע שנים ולא תעלה על שמונה שנים.
בית משפט קמא הדגיש בגזר הדין, את חומרת העבירות. כן הפנה לעברו התעבורתי של המערער, אשר צבר לחובתו, מאז שנת 2002, עשרים ואחת הרשעות, בהן אחת בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. בנוסף, למערער עבר פלילי, הכולל בין היתר עבירת סמים. בית משפט קמא ציין, כי קבלת הסדר הטיעון מקורה, בעיקר, בשל פציעתו הקשה של המערער באירוע. לדבריו, נוכח ריבוי המקרים ותוצאות האירוע, יש להטיל על המערער עונש פסילת רישיון לתקופה ניכרת, ואין מקום לקבוע את הרף התחתון כעתירת הסנגור, כאשר רק פסילות המינימום בתיק מגיעות לכדי כמעט שלוש שנים. על כן, השית בית משפט קמא פסילה בת שבע שנים, הקרובה יותר לרף העליון.
ב"כ המערער מלין על כך וטוען, כי בית משפט קמא החמיר יתר על המידה ברכיב הפסילה, ולא נתן משקל ראוי לכך שהמערער כבר קיבל את עונשו מידי שמיים, בכך שנפצע קשה בתאונה, וגם אחיו נפצע קשה. משפחתו של המערער חוותה קשיים כלכליים, ואביו חלה במחלה קשה. מאז התאונה, המערער נאלץ לעזור בטיפול באחיו שנפצע קשה בתאונה, ונותר נכה. המערער אב לשתי בנות, מנהל אורח חיים נורמטיבי, ומתסקיר שירות המבחן עולה, כי חל שינוי חיובי בחייו. עוד טוען ב"כ המערער, כי המערער זקוק לרישיון הנהיגה לפרנסת משפחתו, ופסילה כה ארוכה, תפגע בפרנסתו ובהסדר החובות שנטל על עצמו. עוד נטען, כי מדובר בתיקים ישנים, וחלפו כבר ארבע שנים מיום האירוע, ובכך שהמערער פסול לנהיגה מזה ארבע שנים, די כדי לקדם את אלמנט ההרתעה.
ב"כ המשיבה עותר להשאיר את גזר הדין על כנו, מנימוקי בית משפט קמא. הוא מפנה לכך שהסדר הטיעון, כלל מלכתחילה מאסר שירוצה בעבודות שירות, אולם, נוכח מצבו הקשה של המערער, הוחלט להסתפק בשל"צ. תקופת הפסילה הארוכה מהווה איזון בין רכיבי הענישה השונים.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הערעור.
ראשית, משהגיע נאשם להסדר טיעון הכולל את תקופת המאסר שתעתור לה המאשימה, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בגזר הדין שנקבע בטווח הענישה המוסכם (ע"פ 3543/07 שוסטר נ מדינת ישראל, 7.8.07). קל וחומר, כאשר בית משפט קמא לא בחר ברף העליון, אלא ברף נמוך ממנו. גם לגופו של עניין, אני סבורה שהתאונה על נסיבותיה הקשות, שאירעה עקב רשלנותו של המערער ונהיגה בשכרות, ביחד עם עברו התעבורתי המכביד, והעבירה הנוספת אותה צירף, כמו גם הקלה ברכיבי הענישה האחרים, מצדיקים החמרה ברכיב הפסילה.
אשר על כן, אני דוחה את הערעור.
ניתן והודע היום, כ"ה כסלו תשע"ד, 28 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.