ארכה להגשת ערעור והתנייתה או אי־התנייתה בערובה להוצאות המשפט ולקיום פסק הדין

א.   בקשת המערער למתן ארכה להגשת ערעורו ותגובת המשיבה לבקשה

לפניי בקשת מר [פלוני] (להלן: המערער) להארכת המועד להגשת ערעורו.

בית הדין ביקש, בהתאם לתקנה קלט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, את תגובת המשיבה לבקשה, וזו אכן הגיעה לשולחנו של בית הדין.

עיקרי התגובה, שאותה הגיש בא כוחה של המשיבה עו"ד מויאל, שהבהיר לבקשת בית הדין כי הוא אכן ממשיך ומייצג אותה אף בהליכים שלפנינו ובהתאם לכך נרשם כמייצגה, הם כדלהלן:

1. המערער כשל פעם אחר פעם במבחן תום הלב.
2. בכלל זה הבריח תוך כדי ההליכים ולמרות החלטות וצו עיקול מאות אלפי ש"ח, במטרה לסכל את קיום פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי שהורה לו להעביר לידי המשיבה 250,000 ש"ח.
3. מטרת הערעור היא 'לסחוב זמן', 'לקושש החלטות' מערכאות שונות ולהשית על המשיבה מהלכי והוצאות משפט כפולים.
4. בהתאם לכך מבוקש כי כתנאי למתן הארכה המבוקשת יצווה בית הדין על המערער להפקיד בקופת בית הדין ערובה: א. להוצאותיה הריאליות של המשיבה; ב. לביצועו של פסק הדין האמור.

להבטחת ההוצאות מבוקשת ערובה בסך 35,000 ש"ח ולביצועו של פסק הדין ערובה בגובה הסכום שנפסק – 250,000 ש"ח.

בא כוח המשיבה הוסיף והאריך בתגובתו בעניינם של סיכויי הערעור, לדעתו, ובעניין יסודה ההלכתי, המשפטי וההגיוני של דרישת הפקדת ערובה ומטרותיה – בהליכי ערעור בכלל ובמתן ארכה שאינה מחויבת ושהיא בבחינת לפנים משורת הדין בפרט.

בהקשר זה יש לציין מתפרץ בא כוח המשיבה במידה רבה לדלת פתוחה שכן בהחלטת בית דיננו שנזכרה לעיל ושבה התבקשה תגובתו עמד בית הדין על האפשרות כי יתנה את מתן הארכה בהפקדת ערובה וציין בקצרה גם כי כר הלכתי נרחב יש לחיוב הוצאות משפט ולדרישת הפקדת ערובה להן – בהליכי ערעור.

ב.   מתן הארכה

לאחר עיון בדברים סבורני כי לעניין הבקשה העקרונית למתן הארכה יש להכריע כך:

בכפוף לאמור להלן לעניין הפקדת הערובה, מן הראוי כי נאפשר למערער למצות את זכות הערעור אף אם לשם כך נדרש מתן הארכה המבוקשת, כל עוד מנומקת הבקשה בהנמקה סבירה ההארכה עצמה אינה חורגת מגדר הסביר.

בקשתו של המערער נומקה בצורך להתקשר עם מייצג חדש נוכח הפסקת ייצוגו בידי מייצגו הקודם. תחילה ביקש המערער ארכה בת שלושים יום שהסתיימו בכ"ה בתמוז תשע"ט (28.7.19), בהמשך ועוד טרם ניתנה החלטה ביקש ארכה נוספת – עד לי"ד באב (15.8), ולאחרונה הגדיל לעשות וביקש כי הארכה תהיה עד לכ' באלול (20.9).

הבקשות הראשונות יכולות היו להיכלל בגדרה של ארכה סבירה, גם תגובתו של ב"כ המשיבה התייחסה אליהן – משום שהללו הבקשות שעמדו לפני בית הדין בעת בקשת התגובה.

לעומתן, הבקשה האחרונה חורגת ממתחם הסבירות. העובדה שטרם ניתנה החלטה המורה על מתן הארכה לא היה בה כדי למנוע מהמבקש לחפש מייצג, גם אם נניח שטרם שילמד המייצג את התיק – מה שאינו נעשה חינם אין כסף, ביקש להמתין להחלטה זו. הדברים נכונים במשנה תוקף לאחר שנודע למערער מההחלטה הראשונה שניתנה בעניינו כי אין בית דיננו דוחה את בקשתו על הסף אלא שוקל להיעתר לה לאחר שיבחן את התגובה לה וישקול את עניין הערובה.

עם זאת, לפנים משורת הדין, נוכח העובדה שבלאו הכי מצויים אנו בתקופת הפגרה ונוכח הערובה המשמעותית להוצאות המשפט שעתידים אנו להשית על המערער בהמשך החלטה זו – כתנאי למתן הארכה – וייתכן שיזדקק לזמן מה גם כדי לגייס את הסכום שאינו סכום המצוי בכל עת תחת ידו של כל אדם, נראה כי יש מקום למתן ארכה עד לא' באלול (1.9).