ארבע שנות מאסר לאם מבית שמש שהתעללה בילדיה

  רקע עובדתי

1. הנאשמים, בני זוג והורים ל-12 ילדים, הורשעו, לאחר ניהול משפט, במספר עבירות רב של תקיפה בנסיבות מחמירות (הנאשמת הורשעה בעשרים וחמש עבירות לפחות והנאשם הורשע בעשר עבירות לפחות) ושלוש עבירות של התעללות בקטין. הנאשם הורשע גם בשלוש עבירות של הפרת חובת דיווח.

2. ככלל, הנאשמת הכחישה את מעשי ההתעללות והתקיפה המיוחסים לה. הנאשם טען כי לא ידע ולא תאר לעצמו כי מצב הדברים בבית הוא כפי שנטען כלפי אשתו, והכחיש כל התעללות בילדיו. לנוכח עמדת הנאשמים, העידו שבעה מילדי המשפחה. ניכר היה הקושי הרב של הילדים להתמודד עם החובה להעיד נגד הוריהם. ובנוסף לקושי המובן מאליו במצב דברים זה, התברר במהלך עדותה של אחת הבנות, ר', כי הנאשמת פנתה אליה בדרכה לבית המשפט, וכך עשתה גם ביחס לבן י'. אין זה מפתיע, כי שניהם חזרו בהם מהודעותיהם במשטרה.

במהלך ניהול המשפט נפרשה בפניי תמונה קשה ביותר, של התנהלות פוגענית שיטתית של הנאשמת כלפי ילדיה. התנהלות זו הייתה מלווה בפאסיביות מודעת של הנאשם, שנמנע מלהפסיקה, ולעיתים אף סייע לנאשמת באופן אקטיבי. המדובר במעשי אלימות פיזיים ובהתעללות נפשית גם יחד. עדויות הילדים במהלך המשפט היו רצופות ביטויים כגון "בית מאוד שבור", או "הבית לא היה בית, וההורים לא היו הורים ... הורים צריכים לטפל בילדים, לדאוג לילדים, לא להתעלל". המעשים נמשכו עת רבה, למעלה מ-25 שנים, וחלק גדול מהם כבר התיישן. רובם המכריע של ילדי בני הזוג הינם בגירים היום, למעט שלושה: תאומים כבני 17, אשר אחד  מהם סובל מלקות שכלית ברמה בינונית, וילדה בת 10, המתגוררת היום במסגרת אומנה בבית אחת מאחיותיה הנשואות.

3. אחזור על מקצת הקביעות שקבעתי בהכרעת הדין. המדובר בבית שהתנהל תוך שגרת עונשים קשה, יומיומית וכואבת, הן מן הבחינה הפיזית והן מן הבחינה הרגשית. העונשים כללו טפטוף מים על הילדים כדי להעירם בבוקר, מכות בידיים ובחגורה, במקלות ובכבל חשמל. עונשים אחרים כללו גזירת שיער לבנות, כך שנוצרו בראשן קרחות חלקיות, השחתה חוזרת ונשנית של ציוד ספורט של אחד הבנים, יש', אותו רכש בדי עמל, בעבודות ניקיון. נמנעה מן הילדים יציאה מן הבית ולעיתים נמנעה מהם כניסה אל הבית, ובשל כך נאלצו לבלות לילות שלמים במחסן. הנאשמת נהגה מנהגי אבלות ביחס לבן מ', בהיותו בן 15, ואף לא דברה איתו במשך כחצי שנה. היא נהגה תעניות דיבור ממושכות ושוחחה עם ילדיה בהתכתבות או בתנועות גוף. בשנים האחרונות הלכה והתכסתה, והילדים לא יכולים היו לראות את פניה. בנוסף, לימודיהן של הבנות הופסקו עם הגיען לכיתה ה', והילדים כולם היו נתונים בבידוד חברתי ומשפחתי.

ובאשר לבן ד', הוא הבן הסובל מלקות שכלית, קבעתי כי גם כלפיו נהגה הנאשמת אלימות פיזית ממשית וקשה, אשר כללה הכאה באמצעות חגורה ומקל, תוך קשירתו על מנת להקל עליה את ההכאה. ד' הוצא על ידי הנאשמת אל מחוץ לבית, פעם אחר פעם, בניגוד לרצונו. הוא הורעב והוזנח, וכך גם אחותו הקטנה ה', שכלפיה, כך קבעתי, לא ננקטו מעשי אלימות. למעשה, הפרשה נחשפה לאחר שהשכנים לא יכולים היו עוד לשאת את מצוקתו של הנער האומלל, שננעל על ידי הנאשמת בגינת הבית, כשהוא לבוש בגדים קצרים שלא תאמו את מזג האוויר החורפי, והתקשרו למשטרה.

הנאשם נעלם מן הבית למרבית שעות היום, ונאלם, ככל שהדברים נגעו למעשיה של הנאשמת. לבד מסיפוק צרכיהם החומריים של הילדים, לא ניהל עימם הנאשם שיחות, לא שימש עבורם משענת ולא התעניין במוצאות אותם. הנאשם, כך קבעתי, היה מודע היטב למתרחש בבית, אלא שלא היה לו עניין להתייצב מול הנאשמת ואישיותה התקיפה, ולהפסיק את האלימות. ייתכן כי חשש מהתפרקות הנישואין, וייתכן כי נוח היה לו להפקיד בידי אשתו את הטיפול בילדים הרבים, ולהשקיע עצמו בעבודתו או בלימודים בישיבה. בנוסף, כאמור לעיל, מדי פעם שיתף הנאשם פעולה עם הנאשמת, ונטל חלק אקטיבי במעשי האלימות. אולם כישלונו העיקרי של הנאשם במחדלו, אשר בנסיבות שהוכחו עלה כדי שותפות למעשי התקיפה וההתעללות.

תכלית השימוש באלימות הייתה ענישה והטלת מרות, כמו גם הפחדה. במעשים היה משום ביזוי והשפלה, ומשום התעלמות מצרכיהם היסודיים של הילדים. המעשים הותירו בהם חותם קשה. נזקיהם התבטאו בהתנהלות חריגה שתוארה בהכרעת הדין; חלקם סבלו מהרטבה עד גיל מאוחר; חלק מן הילדים עזבו את הבית וניתקו קשר עם הוריהם. אותות הסבל שעברו ניכרים עד היום על פניהם ועל אורחותיהם, ויכולתי להתרשם מכך באופן בלתי אמצעי. אישוש להתרשמותי מצוי גם בתסקיר המבחן שהוגש בעניינו של הנאשם, העומד על המחיר הנפשי הכבד ששילמו ילדי המשפחה על ההתעללות המתמשכת בהם.

כך באשר למעשים אותם ביצעו הנאשמים, מי במעשה ומי במחדל.

ראיות לעונש

4. במהלך הטיעון לעונש, התייצבו על דוכן העדים 5 מילדי הנאשמים. שלושה מהם העידו בבית המשפט גם במסגרת פרשת התביעה: א', י' ור'.

5. א', בנם הבכור של הנאשמים, ביקש להסביר, כי אמנם שיתף את בית המשפט במצוקה ובילדות הקשה שהייתה להם בשל התנהגות הוריו, אולם, כדבריו, "אחרי הכל אבא ואימא שלי גם היו אבא ואימא, הם לא מפלצות". אימו, כך אמר, ידעה גם לנשק ולחבק אותו, ולא רק בעיתות חסד נדירות. "אותה אימא שבבוקר יכלה לחבק אותי, אותה אימא כמה שעות אחר כך יכלה לתת לי מכות רצח או לתת לי לצפות באחים שלי חוטפים מכות רצח ... ומחוץ לכאב הגופני שאותו יותר קל לשכוח, אני זוכר עד עכשיו את הרגש שבאותו רגע כאילו רוח רעה נכנסה בה. באותו רגע לא מצאתי בלב שלה חמלה, באותו רגע לא מצאתי בה אימא, אבל זה אותה אימא שלמחרת בבוקר שוב פעם חיבקה אותי ... ואני מרגיש עד היום שהיא אהבה אותי". א' חזר פעם אחר פעם על אהבתו שלו את אימו, ולדבריו: "אני יכול להכיל בלב שלי כעס וכאב והרבה עצבות, אבל אין לי אף טיפה של נקמה ואני לא מבקש בשום צורה שאימא תסבול". א' משוכנע כי התנהגותה של אימו לא נבעה מתוך רוע לשמו, או סדיסטיות, אלא בשל הנפש המסוכסכת השוכנת בה.

אשר לאביו, אמר א' כך: "אני לא יכול לשכוח את הכאב שלמרות כל זה שאבא חזר הביתה, והוא ראה שלאורך שנות חיים אנחנו לא בסדר, ואנחנו, האווירה בבית מראה על מצוקה גדולה של כל הילדים ... שהוא לא היה מסוגל להגן עלינו. למרות, הוא נלחם, ולמרות זאת הוא לא היה מסוגל להגן עלינו, ואת האכזבה הזאת אני נושא איתי". עם זאת, א' הוסיף ואמר כי אביו נשא כל חייו בעול הפרנסה הקשה, לא השקיע בעצמו דבר, וכי כל התנהלותו לא הייתה מתוך רוע או אדישות, אלא מתוך חולשה ופחד לעמוד בפני אמו. א' הסביר כי אינו רוצה שאביו ישב בבית הסוהר, ולצד האכזבה שיש לו בשל כישלונו כאב, יש בו גם חמלה ואין בו כל רגש של נקמה.

א' סיים את דבריו בפנייה נוגעת ללב לאימו ולאביו: "אני אהבתי אותך כל החיים ואני עדיין אוהב אותך, אבל את פגעת בי מאוד מאז שאני ילד, פגעת בי כשאני עומד ורואה איך שאת במשך זמן ארוך מכה אותי ואת האחים שלי בקור רוח, או משפילה בכוונה להשפיל למרות שכל הזמן אמרת שזה לשם חינוך ... וזה היה דבר שהכי הפחיד אותי, הקשיחות והאטימות הזאת ... אני הכי רוצה שיום אחד אני אוכל בעיניים להסתכל לך ואז תבקשי ממני סליחה ואני אסלח לך מכל הלב, ואני לא רוצה שתסבלי ותשבי בבית סוהר. ואבא, ... אני יודע שאתה אדם שבור ואתה כל החיים רק הקרבת בשביל המשפחה, אבל לא יכולת להגן עליי, ומה שהכי כואב לי, אבא, כשחזרת מיום עבודה וראית אותנו שוב פעם ראית את המצוקה ואתה האמנת לזה שאנחנו ילדים רעים ושמגיע לנו עונש, במקום להבין שאין כזה דבר ילדים רעים. זה הכי כואב לי שהאמנת בזה... אני רוצה שהמשפחה כולנו נוכל לשבת ביחד ואתה תגיד לי שאתה מצטער ושאתה יודע ושכל מה שקרה מתוך חוסר יכולת ופשוט לא יכולת ואתה מצטער מכל הלב שלא יכולת, ואני אמצא בלב את כל האהבה שלי לסלוח לך. זה מה שאני רוצה".

6. י', שהוא עדיין קטין כבן 17, אמר כי מבחינתו, אם ייכנס אביו לכלא, "יותר מזה שזה עונש בשבילו זה עונש בשבילי ... כי אני ארגיש כמו יתום". הוא סיפר שהוא לומד בישיבה ומגיע לבית אביו בחופשות, וכי אביו דואג לכל מחסורו. מאז שנחשפה הפרשה הוא חש בושה לצאת מן הבית, ובושה זו אך תחמיר אם אביו ייאסר.

7. מר', שלא העידה במהלך המשפט, לא התכחשה בעדותה עתה למעשי האלימות שהיו מנת חלקם כילדים. עם זאת, גם לדבריה, המעשים לא נעשו מתוך רוע, אלא אולי מתוך משהו בלתי נשלט, "אולי אפילו לא הייתה הבנה שזה רע". לדבריה של מר', מאז שנחשפה הפרשה עושה הנאשם מאמץ רב לתמוך במשפחה, הן מן הבחינה הכלכלית והן מן הבחינה הנפשית.

ה' הקטינה שוהה בבית משפחת מר', המשמשת לה כמשפחת אומנה. מר' תארה בעדותה את הקשר החם בין ה' לבין אביה, הנאשם. הנאשם מגיע לבקרה כל שבוע, והיא מגיעה אליו כל שבת שנייה, וכך גם בחגים. כך גם העידה על הגעגועים של ה' לאמה, והוצג בפניי מכתב שכתבה לה. מר' סבורה, כי אם ייאסר הנאשם, יפגע הדבר בכולם, אולם במיוחד בשלושת הילדים שעודם קטינים, שכן הוא כל עולמם. עוד הוסיפה, כי בניגוד לעמדת שירותי הרווחה, ה' לא ראתה את אמה מאז מעצרה, שכן מר' סבורה שאין זה בריא שתראה את האם במצב זה. מאסרו של האב יביא לנתק מכאיב בין ה' לבינו, שכן עמדתה היא שאין לחשוף את ה' להוויה של כלא.

8. הל', אף היא לא העידה במהלך המשפט, אך התייצבה לעדות עתה. במהלך דבריה פרצה בבכי מר. גם לטעמה התנהלות הוריה לא נבעה מרוע, אלא מתוך קשיים נפשיים. היא ספרה כי בצד ההתנהלות הפוגענית הייתה להם עזרה רבה מאמה: "ובאמת היא אהבה אותנו ... באמת היו דברים קשים, אבל הם נבעו מתוך קשיים נפשיים מסוימים, מתוך קושי חברתי, נפשי... עכשיו, כאילו אני באה לדבר בטובה שלה, שאנחנו מאוד רוצים שהיא תקבל טיפול טוב, שלא תקבל עונש, כי זה לא יחזיר את הגלגל אחורנית, זה לא ישקם אותנו העונש שלה, אם באמת בסוף אנחנו סובלים". האם זקוקה לטיפול, לדבריה, ולא לעונש. גם על אביה בקשה הל' לומר, כי אישית הוא עזר לה הרבה, כל חייה, "הקל עליי בהרבה את החיים הקשים שהיה לנו בבית, וממש אבא שלי היום הוא מחזיק את הבית". אם אביה ילך לכלא, כך טענה, כל המשפחה תתפרק, לאחר שיילקח מהם מעט הטוב שנשאר להם. באופן מיוחד עמדה על הנזק שייגרם לה' אם יילך האב  לכלא. יהיה זה שבר טוטאלי לילדה, שכן האב הוא כל עולמה, ואי אפשר להפריד ביניהם כלל.

9. ר' שהעידה במהלך המשפט וכמתואר לעיל חזרה בה מדבריה במשטרה, העידה גם במהלך הטיעונים לעונש, תוך בכי. הפעם הסכימה כי אמה עשתה מעשים שלא ייעשו, אולם שהייתה בכלא, כך אמרה, אינה עונש לאם, אלא עונש לילדיה. האם זקוקה לטיפול נפשי, שהכלא אינו יכול לספק. על האב אמרה כי הוא מנסה לשקם את ההרס שנגרם, וישיבתו בכלא תביא להתפרקות המשפחה.