1. הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין התשל"ז-1977, אינוס לפי סעיף 345(ב)(2) לחוק, שלילת כושר ההתנגדות לשם ביצוע עבירה לפי סעיף 327 לחוק, ותקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק.
2. העובדות פורטו בהכרעת הדין, ונחזור עליהן כאן בקצרה. הנאשם וחברו אנדריי היו בדירת הנאשם בשעות הערב ושתו משקאות משכרים. סמוך לחצות טלפן אנדריי אל ידידתו (היא המתלוננת) וביקש ממנה כי תבוא ללוות אותו לביתו, בהיותו שתוי. המתלוננת הגיעה לדירה ונכנסה, הנאשם נעל אחריה את הדלת ולקח את המפתח. המתלוננת ואנדריי רצו לצאת מהדירה, אך הנאשם סירב לפתוח את הדלת, ודרש מהמתלוננת לקיים עימו יחסי מין. המתלוננת סירבה.
3. בשלב זה הוציא הנאשם את כלבתו, ואמר למתלוננת ולאנדריי כי הכלבה מצייתת לכל פקודותיו. הנאשם הצמיד סכין לגרונו של אנדריי, הורה לו לא לזוז, ופקד על הכלבה לשבת לידו ולשמור עליו. הכלבה אכן התיישבה לרגלי אנדריי, ו"שמרה" עליו, לבל יזוז.
4. בשלב זה, הנאשם, באיומי סכין ותוך שאיים על המתלוננת כי יהרוג אותה, הכריח אותה לפשוט את חולצתה. אנדריי ניסה להגן על המתלוננת ולמנוע את מעשי הנאשם, אך כשקם מהספה, קפצה עליו הכלבה ונשכה אותו בפניו, קרוב לאוזן, ודם רב ניגר מפניו. אח"כ תקפה אותו הכלבה שנית, ופצעה אותו ביד וברגל. בכך השיג הנאשם את מבוקשו - להטיל אימה על אנדריי ולרתק אותו למקומו כך שלא יוכל לעזור למתלוננת. מנשיכות הכלבה נחבל אנדריי בלחיו, בירך ימין, ובאמת יד שמאל. יוער כי אנדריי זב דם רב, וכי הנאשם עזר למתלוננת לטפל בו.
5. בהמשך, שוב תוך איומי סכין ואיומי רצח
("בלחץ התחיל לדבר שאין לו מה לאבד פה, אין לו מה לעשות, הוא חותך את שנינו לחלקים וכל חלק בנפרד זורק לפח זבל אחר, ולא ימצאו אותנו אף אחד אף פעם" עמ' 34 לפרו' שו' 32-33) הנאשם הכריח את המתלוננת להוריד את חזייתה, ואח"כ את מכנסיה.
6. בשלב זה היא נותרה רק עם תחתוניה בלבד, והתכופפה מעט קדימה כדי להסתיר את חזה, אולם הנאשם דקר אותה בגבה עם הסכין דקירה קלה ביותר, כמעט בלתי מורגשת, כדי שתתיישר, ויוכל לראות את שדיה.
7. אח"כ משך את הגומי של תחתוניה, והם נפלו על הרצפה. או אז תפס הנאשם את המתלוננת בירכיה והפיל אותה על עצמו, הפשיט מכנסיו ותחתוניו, והחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה, והכל בנוכחות אנדריי, ותוך שהמתלוננת בוכה ומבקשת שישחרר אותה. המתלוננת כיווצה את שריריה כך שלא יוכל לחדור כמה שרוצה.
8. אח"כ קמה המתלוננת, הנאשם תפס אותה שנית, ושוב החדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה, תוך שהמתלוננת בוכה בהיסטריה וצועקת לעבר אנדריי שיעזור לה. אנדריי לא יכול היה לעזור, מכיוון שהכלבה ריתקה אותו למקומו, חשפה שיניה ונבחה לעברו (וזאת לאחר שכבר פצעה אותו, פעמיים, קודם לכן). גם בפעם הזאת, השניה, המתלוננת כיווצה את שריריה, כך שהנאשם הצליח לחדור מעט, אך לא עד הסוף. בסופו של דבר, הוא התעייף, לא הגיע לסיפוקו, ועזב אותה. לאחר מכן דיברה המתלוננת על לבו ושכנעה אותו להחזיר את הסכין למקומה, ואת הכלבה לחדרה. הנאשם גם ניאות בשלב זה לתת לה את המפתח, והמתלוננת ואנדריי ברחו מיד מהדירה, כשהמתלוננת רועדת ובוכה באופן היסטרי.
חוות דעת פסיכיאטרית
9. במסגרת הליכי המעצר הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של הנאשם. מחוות הדעת עולה כי הנאשם, בן 34 (כיום 35), יליד אוקראינה. האב היה אלכוהוליסט, וכנראה גם חולה נפש. הוריו התגרשו כשהיה בן 6, ואין לו קשר עם האב. הנאשם למד בפנימייה, כנראה של ילדים מפגרים. אושפז כמה פעמים בבית חולים פסיכיאטרי. סיים 10 שנות לימוד. לא גויס לצבא. בגיל 18 לערך החל לשתות אלכוהול, ועד לפני מספר חודשים. נשוי ואב לשני ילדים. בשנת 2000 עלתה המשפחה לארץ. ב- 2001 נפצע בתאונת עבודה ואיבד ראייתו בעין אחת. ב- 2002 עשה ניסיון התאבדות, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, ושוחרר באבחנה של "הפרעת הסתגלות". בשנת 2009 נסע לאוקראינה לטיפול גמילה מאלכוהול.
10. בסיכום חווה"ד צוין כי בעברו מתועדות הפרעות התנהגות קשות בגיל צעיר, שתיית אלכוהול ממושכת, וחשד למידה קלה של פיגור שכלי. המסקנות בסופו של דבר הן כי בעת ביצוע העבירה לא היה שרוי במצב פסיכוטי, כי הינו כשיר לעמוד לדין, וכי אינו זקוק לאישפוז במחלקה פסיכיאטרית.
עדויות אופי
11. מטעם הנאשם העידו אשתו ואחותו. אשתו העידה על היותו אדם מאד טוב, ביישן, שמעולם לא קילל ולא הרים עליה יד. הוא מאד עזר לה בטיפול בילדים. היא משוכנעת שלא ביצע את העבירות המיוחסות לו. אחותו העידה כי היא, הנאשם, ואח נוסף למדו שלשתם בפנימייה, וכי היא לא דיברה עד גיל 8, והנאשם (אחיה הגדול) היה כמו אבא עבורה.
תסקיר נפגעת העבירה
12. לפי התסקיר, המתלוננת היא אשה בת 37, רווקה, צנועה ומופנמת, מנהלת אורח חיים נורמטיבי, שבו אלימות או תוקפנות זרים לה לחלוטין. ניכר בה כי הטראומה שעברה בשל מעשיו של הנאשם עדיין מוחשית ולא מעובדת. עדיין מתמודדת עם תופעות פוסט טראומתיות קשות, המשפיעות עליה בחיי היום יום.
13. המתלוננת תיארה בפרטי פרטים כיצד הנאשם פגע בה ואנס אותה במשך זמן ממושך, כשלאורך כל זמן ההתעללות, היא חששה לחייה, וניסתה לשמור על שליטה מסויימת. היותה כלואה בבית הנאשם, ללא יכולת לצאת, הגבירה את תחושת חוסר האונים והחרדה שלה. העובדה כי אנדריי היה נוכח, פצוע וחסר אונים, גרמה לה להבין כי רק בכוחה להפסיק את ההתעללות ולצאת משם בחיים. היא חוותה תחושת בושה והשפלה מכך שאנדריי, אדם קרוב לה, ראה אותה במצבה הקשה. חוותה פחד מוות, חששה כי הנאשם ירצח אותה, כפי שאף איים לעשות, בעודו מניף סכין לעברה. הפחד שירצח אותה מציף אותה עד היום, ולתפיסתה, לאחר שחרורו מהכלא, הוא עלול לשוב ולפגוע בה. משום כך עברה להתגורר בדירה אחרת, בתקווה כי בכך הדבר יקשה על הנאשם לאתר אותה לאחר שחרורו מהכלא.
14. מאז שנפגעה צמצמה המתלוננת את קשריה החברתיים, היא חוששת כי העובדה שנאנסה עלולה למנוע ממנה קשר זוגי עתידי. תופעות פוסט טראומתיות נוספות מתבטאות בכך שאינה יוצאת בגפה בשעות החושך, נמנעת מבילויים חברתיים, מרבה לעשן סיגריות, וסגורה בעולמה. מתקשה לישון, מראה הנאשם פולש אליה בחלומותיה. מאז שנפגעה חשה בדידות, חוששת מקשרים חברתיים, ופועלת בדפוס של הימנעות וצמצום עולמה. סובלת מתחושות בושה, השפלה, כאב וכעס, שטרם עובדו.
15. בסופו של יום עולה מהתסקיר כי הטראומה שעברה המתלוננת הובילה אותה לצמצם עוד יותר את עולמה החברתי, קשריה הבינאישיים, והאמון שלה בבני אדם בכלל. התופעות הפוסט טראומתיות מכבידות עליה ביום יום, וללא טיפול מתאים, עלולות להחליש כוחותיה ולגרום לה להצטמצם עוד יותר. שירות המבחן מעריך כי להרשעת הנאשם והאמון שניתן בעדותה של המתלוננת בבית המשפט, יש אפקט שיקומי חיובי, שנותן הכרה לפגיעה הקשה שעברה ולאמינותה. שירות המבחן ממליץ על ענישה שתיתן הכרה לפגיעה הקשה שגרם הנאשם למתלוננת, וכן על פיצויים בעזרתם תוכל המתלוננת לממן את הטיפול הריגשי לו היא זקוקה.
טיעוני ב"כ המאשימה