אקשלמה ואח' נ' מדינת ישראל פרקליטות מחוז י-ם ואח'

החלטה

תביעה בגין רשלנות רפואית הנטענת כלפי נתבעת 1, ובגין רשלנות מקצועית של עורך דין הנטענת כלפי נתבעים 2 ו-3.

החלטה זו עוסקת בסוגיית התיישנות שהועלתה על ידי נתבעת 1, ובסוגיית אחריותו המקצועית של נתבע 2.

רקע כללי וטענות הצדדים

התובעים הינם הוריו ועזבונו של המנוח יהונתן אקשלמה ז"ל (להלן: "המנוח") יליד 1985, אשר הלך לבית עולמו ביום 17/10/1992.

הנתבעת 1, מדינת ישראל, הייתה בזמנים הרלבנטיים לתביעה, הבעלים והמפעילה של המרכז הרפואי על שם שיבא בתל השומר (להלן: "בית החולים").

ביום 1/9/1992 התקבל המנוח לחדר המיון בבית החולים בעקבות פציעתו. בקבלתו נמסר כי נפל מאופניים ותוך כדי כך נחבל באפיגסטריום. המנוח נותח ואושפז ביחידה לטיפול נמרץ ילדים ובמחלקה לכירורגיית ילדים; בשבועיים הראשונים חל שיפור במצבו של המנוח, ואולם מאוחר יותר, ביום 17/10/1992, עקב סיבוך שהתפתח אצלו, נפטר המנוח עקב דום לב והפסקת הנשימה.

הנתבע 2 הינו עורך דין במקצועו אשר התובעים פנו אליו לאחר פטירת המנוח, על מנת לברר את נסיבות פטירת המנוח ולהגיש תביעת נזיקין בגין עניין זה; הנתבע 2 טיפל בעניינם של התובעים בין השנים 1992 עד שנת 2002. במסגרת הטיפול בעניינם של התובעים ולנוכח התארכות טיפול זה, פנה נתבע 2 אל הנתבעת 1 בבקשה להארכת תקופת ההתיישנות. בעקבות כך נמסר לו מכתב מיום 23/9/1999, שלפיו נרשם שתקופת ההתיישנות תוארך "לכל הפחות במהלך 7 שנים מהיום" (להלן: " מכתב ההתיישנות").

הטיפול של הנתבע 2 בעניינם של התובעים לא בא לידי מיצוי ובחודש יוני 2003 הוא מסר את התיק לידי התובעים, אשר ביקשו לפנות להתייעצות עם עורך דין נוסף. לאחר מכן, התובעים העבירו את הטיפול בעניינם לבא כוחם הנוכחי, עו"ד קין.

בסופו של דבר, הוגשה תביעה זו על ידי בא כוחם הנוכחי של התובעים ביום 20/8/2007. לאחר הגשת התביעה הגישה נתבעת 1 בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות וזאת מן הטעם שעל פי מכתב ההתיישנות, תקופת ההתיישנות חלפה והסתיימה ביום 22/9/2006.

בהחלטתו מיום 29.11.2009 דחה כב' השופט פולוק את הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות תוך שקבע כי טענת ההתיישנות מחייבת בירור עובדתי וכי יש לדון תחילה בטענת ההתיישנות. מאוחר יותר הועבר הדיון בתביעה למותב זה ונקבע כי יתקיים דיון בטענת ההתיישנות ובשאלת אחריותו המקצועית של נתבע 2.

הצדדים הגישו ראיותיהם בעניינים אלה, התקיים דיון שבו נחקרו המצהירים מטעם הצדדים והוגשו סיכומים בכתב.

טענות התובע

לטענת התובע, פירוש מכתב ההתיישנות מחייב את המסקנה כי נקבעה תקופת מינימום של 7 שנים, ללא מועד מקסימום; המשמעות היחידה היא מעבר ל-7 שנים, הארכה הניתנת היא ללא הגבלת זמן; פרשנות זו עולה בקנה אחד עם אומד דעת הצדדים, לנוכח הסיכום שהיה בין נתבע 2 לבין עו"ד בוטוש ויזל, אשר קדם לעריכת המסמך.

התובע ממשיך וטוען כי נתבעת 1 כפופה גם במסגרת הליכים אזרחיים לחובת הסבירות וההגינות הנוגעים למשפט המנהלי, והעלאת טענת התיישנות בנסיבות העניין מנוגדת לחובת תום הלב החלה עליה.

התובעים אף טוענים כי בנסיבות העניין, חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1959, אשר מאריכה את תקופת ההתיישנות, וזאת משום שלא ידעו ולא היו יכולים לדעת על ההסדר בדבר דחיית מועד ההתיישנות שנערך בין נתבע 2 לבין נתבעת 1.

לחלופין טוענים התובעים, כי במידה וייקבע כי התביעה התיישנה, הרי הדבר נובע מאשמו הבלעדי והמכריע של נתבע 2 אשר לא הגיש את התביעה במהלך תקופה של 11 וחצי שנים, שבהם הוא טיפל בעניינם של התובעים לצורך מטרה זו, וכן משום שלא מסר לתובעים את מלוא המידע אודות מכתב ההתיישנות.

טענות נתבעת 1

לטענת נתבעת 1, הפרשנות המוצעת על ידי התובעים למכתב ההתיישנות הינה פרשנות בדיעבד, המתעלמת מתכליתו של המכתב, כפי שנלמדת מלשונו המפורשת, מנסיבותיו ותכליתו, ועל כן יש לדחות פרשנות זו.

טענת התובעים כי מכתב ההתיישנות מהווה התחייבות לוותר כליל על טענת ההתיישנות מתעלמת מלשונו המפורשת של המכתב אשר קוצבת תקופה מוגדרת שעד אליה לא תטען המדינה התיישנות; אילו המדינה הייתה מסכימה לוותר כליל על טענת ההתיישנות היא הייתה מציינת זאת במילים ברורות ומפורשות.