אקל נ' מדינת ישראל ואח'

 ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 03.11.2016 בת"פ 57408-07-15 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' מרשק מרום

השופט י' דנציגר:

1. המערער הורשע על פי הודאתו במיוחס לו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. לפי כתב האישום, בהמשך לארוע שהתרחש בפתח של מועדון מסויים – במהלכו פגע המתלונן בשגגה בעינו של המערער, סירב להתנצל על כך, קילל את המערער ואף איים שיהרגו – נסע המערער לביתו, שם הצטייד בסכין מטבח גדולה ושב אל המועדון. בהגיעו למקום שלף את הסכין, ניגש למתלונן ודקרו בבטנו. בהמשך, ולאחר שנפל המתלונן ארצה, המשיך המערער להכותו בגבו ובראשו באמצעות הסכין ואף ניסה לדוקרו שוב. המתלונן הובהל לבית החולים במצב קשה, אושפז ונותח בשל קרע באונה התחתונה של הריאה וקרישי דם מרובים בחלל החזה.

           המערער הודה במיוחס לו בהזדמנות הראשונה, נטל אחריות על מעשיו והביע חרטה כנה עליהם. על אף המלצת שירות המבחן להשית על המערער מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, גזר עליו בית המשפט המחוזי עונש מאסר בן ארבע שנים בפועל בניכוי ימי מעצרו, מאסר מותנה ופיצוי בסך 20,000 ש"ח למתלונן.

2. המערער טוען כי עברו הנקי, נסיבותיו האישיות הקשות, הודאתו המיידית במיוחס לו, נטילת האחריות על ידו וחרטתו הכנה, כל אלה מצדיקים הקלה בעונש המאסר שהושת עליו. כן מבקש המערער הפחתה ברכיב הפיצוי, נוכח מצבם הכלכלי הקשה, שלו ושל משפחתו.

3. המשיבה טוענת כי עונש המאסר שהושת על המערער הינו עונש הולם בנסיבות העניין, וכי אין בקשיים הכלכליים של המערער להצדיק הפחתה בפיצוי, זאת בהתחשב בנזקים הקשים שנגרמו למתלונן, שהצהרת נפגע העבירה שלו הוצגה לעיוננו.

4. הצדדים הגישו פסקי דין התומכים, לשיטתם, בטענותיהם כי יש להקל בעונש המאסר או להותירו על כנו, בהתאמה.

5. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, דברי נציגת שירות המבחן ודבריו של המערער עצמו, לא ראינו מקום להתערב בגזר הדין.

           הלכה היא כי אין ערכאת הערעור גוזרת מחדש את דינו של המערער ואינה נוטה להתערב בגזר הדין אלא במקרים חריגים בלבד שבהם נפלה טעות בגזר הדין, או במקרים שבהם העונש חורג באופן משמעותי מרף הענישה המקובל בנסיבות דומות (השוו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (21.1.2009); ע"פ 32/14 עמאש נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (17.9.2015).

           באשר לרכיב המאסר; עונש המאסר שהושת על המערער אינו קל, אך הוא משקף כהלכה את חומרת מעשיו. בית המשפט המחוזי שקל ואיזן כהלכה את כלל השיקולים, לחומרה ולקולה, בגוזרו את דינו של המערער, ואין אנו רואים מקום להתערב בשיקול דעתו ובהכרעתו.