אסרף נ' ברמלי ואח'

החלטה

1. בפניי תביעה כספית. התביעה מבוססת, בחלקים הרלוונטיים להחלטה זו, על שתי עילות: הוצאת לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965; והפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בזיקה לסעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, האוסר על שיבוש מהלכי משפט.

2. ברקע התביעה עומדות הטענות הבאות שבכתב התביעה. לטענת התובע, הוא והנתבעת 1 הינם שכנים מזה עשרות שנים. במהלך שנת 2004 הגיש התובע תכנית בנייה במסגרתה ביקש לבצע תוספת בנייה בדירתו. על פי הטענה, הנתבעת 1 ובעלה המנוח חתמו על התכנית, לצד כיתוב לפיו אינם מתנגדים כי התובע ישאיר את הבנייה הצמודה לקו האפס כפי שהיא. התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1 ובתה, הנתבעת 2, בטענה כי השתים התנכלו לו, נקטו נגדו הליכי נפל, והוציאו עליו לשון הרע, עת טענו, בהזדמנויות שונות, כי התובע זייף את חתימתה הנתבעת 1 ובעלה המנוח על התכנית, ושינה את התכנית לאחר שהיא ובעלה המנוח חתמו עליה.

3. בהחלטה מיום 24.10.10 הוריתי על הגשת טיעון לגבי שלוש שאלות, הנוגעות לקיומה של עילת תביעה לגבי מרבית העניינים המפורטים בכתב התביעה. הצדדים הגישו את טענותיהם. אדון להלן בטענותיהם. אציין, בהקדמת המאוחר, כי הגעתי למסקנה כי בעניינים נשוא הטיעון, דין התביעה להיות מסולקת על הסף, מן הטעמים שיפורטו להלן.

4. שאלה א'. השאלה הראשונה שהועמדה לדיון נוגעת לתחולתה של הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, על הפרסומים המפורטים בסעיפים 8, 9, 10 לכתב התביעה. סעיף 13(5) קובע, בין היתר, כי פרסום על ידי בעל דין או בא כוחו, שנעשה תוך כדי דיון בפניי גורם בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, אינו מקים עילה למשפט פלילי או אזרחי.

5. (א) תחילה אעמוד על הטענות העובדתיות בסעיפים הרלוונטיים לכתב התביעה. בסעיף 8 לכתב התביעה נטען כי בתגובה של הנתבעת 1 לערר שהגיש התובע לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, נטען כי לא ניתנה לתובע כל הסכמה של נתבעת 1 ובעלה המנוח לבנות בקו האפס של החלקה. נטען כי ההסכמה המפורטת בכתב הערר שהגיש התובע הושגה במרמה.

(ב) בסעיף 9 לכתב התביעה נטען כי בדיון בערר האמור נטלה הנתבעת 1 את רשות הדיבור ואמרה כי טענת התובע להסכמה שלה ושל בעלה המנוח אינה נכונה, וכי התובע רימה את ועדת הערר. הנתבעת ציינה כי הגישה בהקשר זה תלונה למשטרה, וזו לא חקרה.

(ג) בסעיף 10 לכתב התביעה נטען כי בהתייחסות בכתב של הנתבעת 1 לדיון בערר, טענה נתבעת 1 כי התובע הונה אותה ואת בעלה והחתים אותם בעורמה וללא ידיעתם כי הם מוכנים לבנייה על קו אפס. היא ציינה כי בעניין זה הוגשה על ידיה תלונה למשטרה, והעניין נמצא בבדיקה.

6. הערר שהגיש התובע לוועדת הערר הינו הליך בפניי גורם בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, במובן סעיף 13(5) הנ"ל. הנתבעת 1 היתה בעלת דין בהליך האמור. דברי הנתבעת 1 בתגובה לערר, בהתייחסות בכתב לדיון, ובדיון עצמו, מצויים בליבת ההוראה, השוללת חבות לפי חוק איסור לשון הרע במסגרת הליך שיפוטי או מעין שיפוטי. משכך, לא עומדת לתובע עילה בלשון הרע, ביחס לעניינים האמורים. למעשה, נוכח פסיקתו של בית המשפט העליון ברע"א 1104/07 חיר נ' גיל, אין על כך מחלוקת של ממש.

7. (א) בהחלטתי לא ביקשתי התייחסות לתחולת סעיף 13(5) על הנטען בסעיף 11 לכתב התביעה. עם זאת, הצדדים התייחסו בטיעוניהם לעניין זה, ואין מניעה כי אתייחס אליו גם אני. אציין, כי איני מקבל את הטענה כי טיעוני הנתבעת 2 בעניין זה מהווים שינוי חזית ביחס לנטען בכתב ההגנה (וראו סעיף 41 לכתב ההגנה).

(ב) בסעיף האמור לכתב התביעה נטען, כלפי נתבעת 2, כי נכחה בדיון בערר הנזכר לעיל, הגם שלא היתה בעלת דין ולא עדה בהליך. נתבעת 2 טענה שכל הבקשה שהוגשה על ידי התובע עם חתימת נתבעת 1 ואביה המנוח, הכל זיוף או אולי הטעייה. נטען כי הוגשה תלונה במשטרה וכי אין התקדמות בנושא.

(ג) נתבעת 2 לא היתה, מבחינה פורמלית, בעלת דין בדיון בהתנגדות. היא אינה עורכת דין. עם זאת, לכל אורך הדיון ניתנה לה רשות הדיבור על ידי ועדת הערר, והיא שהגיבה, ואף באריכות, לדברי התובע בפתח הדיון. תוכן דבריה מלמד בבירור, כי נשאה דברים בשם אימה, היא הנתבעת 1. היינו, מבחינה פונקציונלית, ניתן לנתבעת 2 מעמד של מעין בא כוח בדיון האמור, בדומה למעמד שניתן, בהליכים שונים, לידיד קרוב של בעל הדין. במצב זה, ובהתחשב בפירוש הרחב שניתן להוראת סעיף 13(5) בפסיקה (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620 (1974)), חלה הוראת סעיף 13(5) על דבריה של נתבעת 2 בוועדת הערר.

(ד) זו אף זו. על פי תוכנם, דבריה של נתבעת 2 בדיון האמור לא היו אלא חזרה על האמור בכתב הערר. משכך, ניתן לראותם כפרסום נכון והוגן של מה שפורסם בכתב הערר. פרסום כזה אינו מהווה עילה, להליך אזרחי או פלילי, נוכח הוראת סעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע.

8. שאלה ב'. השאלה השנייה שהועמדה לדיון נוגעת לקיומה של עילת תביעה המבוססת על הפרת חובה חקוקה ביחס לפרסומים המפורטים בסעיפים 8, 9, 10, 11 לכתב התביעה. לעניין זה נתבקשה התייחסות במיוחד לשאלה האם מתקיימת הדרישה כי "ההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק" (סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין). בתוך כך, נתבקשה התייחסות התובע לאפשרות לטעון לעוולה של הפרת חובה חקוקה ביחס לפרסומים, אם וככל שעומדת לגבי אותם פרסומים טענת הגנה המבוססת על הוראת סעיף 13(5) הנ"ל.

9. אחד מיסודותיה של העוולה של הפרת חובה חקוקה הינו גרימת נזק (סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). עיון בכתב התביעה מלמד, כי הנזק העיקרי לו טוען התובע ביחס לפרסומים, ובכלל זה הפרסומים הנטענים בסעיפים 8, 9, 10, 11 לכתב התביעה, הוא הפגיעה בשמו הטוב והצגתו כעבריין (ראו סעיפים 5.3, 20 לכתב התביעה).

10. התובע אינו טוען כי הליכי משפט שובשו בפועל. לטענתו, העבירה הפלילית עליה מבוססת עילת הפרת חובה חקוקה בנסיבות העניין, הנוגעת לשיבוש הליכי משפט, אינה עבירה תוצאתית. משכך, לטענתו, הנזק אשר החיקוק נועד למנוע אינו רק שיבוש הליכי משפט, כי אם נזק שעניינו השפלה, עוגמת נפש, והשקעת משאבים לצורך התמודדות עם הפעולות המשבשות. לטענתו, בטיעון שהגיש, זה הנזק שנגרם לו כתוצאה מן העוולות הנטענות בסעיפים האמורים שבכתב התביעה.

11. הנזק העיקרי שהחיקוק נועד למנוע הינו שיבושם האפשרי של הליכי משפט. תכליתו של האיסור היא למנוע פעולות, אשר עלולות לגרום לכך שתוצאתו של ההליך השיפוטי לא תהיה תוצאת אמת. אני מוכן להניח, כי בגדר הנזקים התוצאתיים הנובעים מכך נמצאים גם נזקים לא ממוניים, כגון עוגמת נפש, לה טוען התובע.

12. עם זאת, בנסיבות העניין שבפניי, עוגמת הנפש וההשפלה להן טוען התובע נובעים מכך, שמדובר, לטענתו, בפרסום של לשון הרע עליו. גם בטיעונים שבפניי, עולה בבירור כי טענתו המרכזית של התובע ביחס לדברים האמורים היא כי מדובר בדבר בלע שקריים אודותיו. במצב זה, ההישענות על העוולה של הפרת חובה חקוקה אינה אלא ניסיון לעקוף את האיזונים שנקבעו בהקשר זה בחוק איסור לשון הרע, בין היתר בהוראת סעיף 13(5). ניסיון זה אין לקבל. חוק איסור לשון הרע קובע מסגרת מתוחמת היטב לדיון בתביעות, שעניינן פגיעה בשמו הטוב של אדם. הכללים שבחוק נועדו להתוות איזון עדין בין הזכות לשם טוב, ובין אינטרסים אחרים, פרטיים וכלליים. בנסיבות העניין, לא ניתן לעקוף איזונים אלה על ידי השימוש בעוולת המסגרת של הפרת חובה חקוקה (ראו דבריו של כב' השופט א' מצא בבג"צ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל פ"ד מז 653 (1993), על דרך פעולה דומה, אותה תיאר כ"דרך מאולצת ומרחיקת לכת להכשיר תביעה כזאת, שאין תוכה כברה..."; ראו גם דברי כב' השופט בך בע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל פ"ד מא(3) 757 (1987), בפיסקה 9 לפסק דינו).

13. הדברים אמורים בוודאי בהקשר העומד לדיון כאן. ניתן לתאר מקרים רבים של העלאת טענות פוגעניות, חסרות יסוד, במסגרת הליך שיפוטי, כניסיון לשבש הליכי משפט. כך מבקש התובע לעשות גם במקרה שבפניי. האפשרות לבסס עילת תביעה, במקרים אלה, על העוולה של הפרת חובה חקוקה, ירוקן במידה רבה מתוכן של ממש את הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. דרך פעולה כזו עומדת בניגוד לתכליתה של הוראת סעיף 13(5). אין לייחס למחוקק כוונה לאפשר זאת, במסגרת העוולה של הפרת חובה חקוקה.

14. מסקנה זו אינה משתנה נוכח טענות התובע כי העוולה של הפרת חובה חקוקה מתבטאת, בנסיבות העניין, גם בכך שהוסתרה מוועדת הערר החלטת המשטרה בתלונה שהגישה הנתבעת כי אין אשמה פלילית. לטענת התובע, בכך נעברה לכאורה עבירה של שיבוש הליכי משפט. הנתבעות אכן העלו בפניי ועדת הערר את דבר הגשתה של תלונה למשטרה. לא נמסר על קביעת המשטרה בדבר העדר אשמה. בדיון קבלה נתבעת 2 על כך שהעניין אינו מטופל על ידי המשטרה. התובע או מי מטעמו לא מיחו על הדברים. הם לא העלו על נס את החלטת המשטרה בדבר העדר אשמה. בכתב הערר ובהתייחסות בכתב שנמסרה ביום 1.6.09 (נספח ז' לכתב התביעה), אין אמירה דומה בדבר התפתחות מהלכי החקירה.