אמסלם נ' המוסד לביטוח לאומי ואח'

פסק דין

זהו פסק דין בתביעת התובעת לתשלום גמלת הבטחת הכנסה, לאחר שהסכום ששולם לה בחודש ינואר 2011, הושב לדרישת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד").

נתבע 2, שירות התעסוקה, צורף כנתבע בהליך לבקשת הנתבע 1 לשם הכרעה במחלוקת לעניין אישור המחלה שהציגה התובעת. נוכח הודעתם המוסכמת של הצדדים מיום 18/04/2013, התייתרה השאלה למי נתונה הסמכות לבחון את אישור המחלה של התובעת, ולפיכך התביעה נמחקת כנגד הנתבע 2.

הרקע לתביעה:

התובעת, רווקה כבת 40, קיבלה גמלת הבטחת הכנסה (להלן – הגמלה) לאחר שפוטרה מעבודתה בדואר-ישראל, והחלה להתייצב בשירות התעסוקה. יום החתימה של התובעת בשירות התעסוקה היה יום שני בשבוע.

התובעת נסעה פעם אחת ויחידה בחייה לחו"ל – על מנת לשהות ולהתפלל באומן שבאוקראינה. בפועל שהתה בחו"ל מיום 19/1/11 עד ליום 25/1/11.

התובעת לא התייצבה ביום שני ה- 24/1/11 בשירות התעסוקה.

הנתבע שלל את סכום הגמלה עבור חודש 1/11, והתובעת השיבה למוסד סך של 1,525 ₪.

התובעת המציאה אישור מחלה לפיו הייתה חולה מיום 24/1/11 עד ליום 27/1/11.

המחלוקות בתיק:

האם יציאת התובעת לחו"ל שללה כדין את זכאותה לקצבה?

האם אישור המחלה שניתן לתובעת פטר אותה מלהתייצב בשירות התעסוקה ביום האמור?

עיקר טענות התובעת:

אין להפלותה אל מול בני העדה המוסלמית, הנהנים מנוהל המכיר ב-23 ימי היעדרות רצופים לצורך ביקור במכה, פעם אחת בחייהם. אף בפסיקה נקבע כי אין לשלול זכאות לקצבה בשל ביקור במכה, זכות המעוגנת בחופש הדת והפולחן המוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

גם על פי הלכת אוחנה אין לשלול מהתובעת את גמלתה.

התובעת התייצבה בכל אותם ימים בהם לא שהתה בחו"ל. ביום ההתייצבות אף היתה חולה ולכן ממילא היתה מקבלת פטור מהתייצבות בשל מחלתה ולכן סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה אינו שולל את זכאות התובעת לגמלה. הנתבעים לא בדקו עד היום את אישור המחלה שהציגה התובעת ותוכנו לא נסתר על ידי מי מהנתבעים ולכן על בית הדין לקבלו.

שלילת הגמלה במקרה דנן מנוגדת לתכלית חוק הבטחת הכנסה, המכוון לשלול גמלה מאלו החיים באורח נהנתני ויוצאים לחו"ל למטרות נופש או הנאה, ולא כבעניינה של התובעת – למטרה דתית בלבד.

גם בעניין אוחנה לעיל נקבע כי הוראת סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה, תכליתה לשלול את הגמלה מאותם מבוטחים המנהלים אורח חיים נהנתני.

המוסד גילה אטימות בהחלטתו לשלול את הקצבה. על פי הפסיקה המוסד חייב להפעיל את סמכותו ואת שיקול דעתו באורח סביר ובאופן שההנחיות הפנימיות לא יחייבו אותו להימנע מכל אפשרות של סטייה או יציאה מן הכלל.

עיקר טענות הנתבע: