אמונה דתית היא בגדר שיקול פסול לשם מתן תעודת כשרות לעסק

           העותרת היא יהודיה משיחית ובעלת עסק של קונדיטוריה. לעסק ניתנה תעודת כשרות אך בשלב מסוים נשללה התעודה. בשל אמונתה הדתית של העותרת הותנתה השבת התעודה בפיקוח צמוד, בכל עת, על עסקה ובהפקדת מפתחות העסק בידי משגיח כשרות. האם אמונתה הדתית של העותרת היא בגדר השיקולים שמועצת הרבנות הראשית או הרב המקומי רשאים לשקול בבואם להחליט על מתן תעודת כשרות או על קביעת התנאים למתנה? שאלה זו עומדת לפנינו בעתירה זו.

רקע עובדתי

2.        העותרת היא הבעלים של שתי קונדיטוריות, הנקראות "פנינה פאי", האחת בגן-יבנה והשניה באשדוד. הקונדיטוריה בגן-יבנה נפתחה בשנת 2001, והוענקה לה תעודת כשרות. כאשר נודע ברבים דבר אמונתה הדתית של העותרת היא החלה לסבול מיחס עוין - מצד חלק מתושבי המקום, ואף הופצו ביישוב מודעות וכרוזים שבהם נטען, בין השאר, כי העותרת מקיימת פעילות מיסיונרית בתוך עסקה. בשלב מסוים הודיע רב המועצה המקומית גן-יבנה (המשיב 2) לעותרת כי הוחלט לשלול את תעודת הכשרות מעסקה.

           בחודש אפריל 2006 פתחה העותרת את הקונדיטוריה באשדוד, וניתנה לה תעודת כשרות מאת רב העיר אשדוד (המשיב 3). לאור קבלת תעודת הכשרות באשדוד, ולאור העובדה כי שני עסקיה של העותרת זהים, היא פנתה בשנית לרבנות גן-יבנה, וביקשה כי תושב לקונדיטוריה שבגן-יבנה תעודת הכשרות. בקשה זו נענתה בשלילה. יתרה מכך, משנודע לרבנות גן-יבנה כי לעותרת קונדיטוריה בעלת תעודת כשרות באשדוד, היא פנתה לרבנות הראשית אשדוד ויידעה אותה בדבר אמונתה הדתית של העותרת. בעקבות כך נשללה תעודת הכשרות גם מן הקונדיטוריה שבאשדוד. בסמוך לאחר מכן, נערך לעותרת שימוע בפני רב העיר אשדוד. תוכן פגישה זו סוכם במכתב מאת המשיב 3 מיום ה-13.7.2006. במכתב זה נאמר לעותרת כי "לאחר הצהרת דברים שהינך מאמינה בברית החדשה בפני רב העיר הובהר לך שאין אפשרות לסמוך עלייך בנוגע לכשרות ונשללת הנאמנות ככל בעל עסק רגיל". עוד נאמר לה כי אם ברצונה להחזיק בתעודת כשרות יהא עליה לעמוד בשני תנאים: העסקת משגיח כשרות צמוד מפתיחת העסק ועד לסגירתו; והפקדת מפתח הכניסה לעסק בידי משגיח הכשרות. על ההחלטה האמורה הגישה העותרת ערר למועצת הרבנות הראשית במסגרת הוראת סעיף 12 לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן: חוק הכשרות). משנותר הערר ללא מענה, הוגשה העתירה שלפנינו.

3.        קודם שנערך דיון בעתירה, החליט המשיב 2 להשיב לעותרת את תעודת הכשרות עבור הקונדיטוריה שבגן-יבנה - וזאת ללא תנאים כלשהם. לאחר דיון בעתירה שנערך ביום 22.11.2006 הוחלט לדחות את המשך הדיון עד למתן ההחלטה בערר בעניין הקונדיטוריה באשדוד. ביום 27.11.2006 קיימה מועצת הרבנות הראשית דיון בערר, בהשתתפות באי כוחה של העותרת, וביום 17.12.2006 ניתנה החלטתה (להלן: ההחלטה הראשונה). בהחלטה הראשונה קבעה מועצת הרבנות הראשית כי מששינתה העותרת את דתה, מעמדה ההלכתי שונה משל אחרים וכי אין מדובר במקרה של סירוב להעניק תעודת כשרות, כי אם ב"הערכות למתן תעודת כשרות כדין על פי ההלכה כאשר יש לרב המקומי ביטחון שאכן הכל נעשה על פי ההלכה". משכך, החליטה מועצת הרבנות הראשית כי ניתן יהיה להעניק לעותרת תעודת כשרות לעסק באשדוד לפי התנאים הבאים: העותרת תעסיק "נאמן כשרות", קרי, עובד של העותרת המשמש, בנוסף לעבודתו הרגילה בעסק, גם נאמן כשרות, שיהיה מצוי במקום מרבית שעות היום, ויהיה מוסכם על הרב המקומי וכן על העותרת; המשיב 3 יהיה מוסמך לקבוע תנאים להעסקתו של נאמן הכשרות והפרתם תהווה עילה לשלילת תעודת הכשרות; העותרת תמסור את מפתחות עסקה למשגיח הכשרות אשר יהיה נוכח במקום בשעות הפתיחה ובעת הסגירה. עוד צוין כי "ההחלטה נתקבלה על בסיס ההנחה שבכל מתחם בית העסק לא תתנהל כל פעילות מיסיונרית" וכי הסדר זה ייבחן במשך חודש ימים.

           כפי שעולה מהודעות הצדדים, העותרת תחילה הביעה את הסכמתה העקרונית למינוי "נאמן כשרות" מבין עובדי העסק וביקשה לאשר את מינויה של אחת מעובדותיה בעסק באשדוד. אולם, נראה כי בעת מתן הסכמתה העקרונית לא היתה לפניה ההחלטה המלאה, ולא ברור אם היו ידועים לה תנאי ההסדר האחרים. כך או אחרת, עוד בטרם שחלה התקדמות במגעים בין הצדדים, ביקש רב העיר אשדוד לדון מחדש בהחלטה הראשונה, אשר לטענתו נפלו פגמים בקבלתה. ביום 18.4.2007 קיימה מועצת הרבנות הראשית דיון נוסף בעניינה של העותרת, ובו אימצה את ההחלטה הראשונה, תוך הוספת תנאים חדשים בהם נדרשת העותרת לעמוד (להלן: ההחלטה השנייה). נקבע כי משכורתו של נאמן הכשרות לא תשולם באופן ישיר על ידי בית העסק אלא דרך גוף אחר, כגון המועצה הדתית או חברת כוח אדם. כן נקבע כי בכל שעות פעילות העסק חייב לשהות במקום נאמן הכשרות או משגיח הכשרות. לבסוף, נקבע כי תעודת ההכשר תינתן לתקופת ניסיון של שלושה חודשים.

           העותרת איננה משלימה עם התנאים האלו, וניסיוננו לסיים את הפרשה בדרך מוסכמת לא עלו יפה. מכאן הצורך בהכרעה במחלוקת שבין הצדדים.

טענות הצדדים

4.        העותרת טוענת כי אמונתה הדתית היא בגדר שיקול פסול לשם מתן תעודת כשרות ואינה נכללת ב"גרעין הקשה" של דיני כשרות המזון. על-כן שלילת תעודת הכשרות שניתנה לה, והצבת התנאים להשבת תעודת הכשרות, נעשו בחוסר סמכות ומתוך שיקולים זרים והם נעדרים תשתית עובדתית. עוד טוענת העותרת כי אין כל הבדל בין העסק בגן-יבנה - שלו ניתנה תעודת כשרות על-ידי המשיב 2 - לבין העסק באשדוד, וכי הצורך להנהיג מדיניות אחידה בנושא מחייב להעניק תעודת כשרות גם לעסק באשדוד. בנוסף טוענת העותרת כי הופלתה מחמת דתה בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכי נפגעה זכותה לחופש עיסוק ולחופש הדת. העותרת מעלה טענות כנגד ההחלטה הראשונה והשנייה: היא טוענת כי הסדר נאמן הכשרות, כפי שנקבע בהחלטה הראשונה ובהחלטה השנייה, אינו סביר ואינו מידתי, ובמיוחד כך לאור התנאי המחייב את הפקדת מפתח העסק אצל משגיח הכשרות, אשר מהווה פגיעה בזכות לקניין ובזכות לפרטיות של העותרת. בנוסף, טוענת העותרת כי תנאי ההסדר אינם ישימים ואינם מאפשרים ניהול תקין של העסק. לבסוף, העותרת טוענת כי נפלו פגמים מהותיים בהחלטה השנייה, ובהם קבלת ההחלטה בחוסר סמכות וללא מתן זכות טיעון לעותרת.

           יצוין כי העותרת הוסיפה וטענה, לאורך כל ההליך, כי גורמים חרדיים קיצוניים פועלים נגדה בשל היותה יהודיה משיחית, בין היתר על ידי הפצת כרוזי הסתה והטרדת קהל לקוחותיה. לשיטתה, מסכת אירועים קשה זו קשורה להחלטה שלא להעניק תעודת כשרות לקונדיטוריה באשדוד. עוד יצוין, כי העותרת טוענת שנגרמים לה ולעסקיה נזקים כלכליים עצומים בשל התנהגות המשיבים.

5.        המשיבים 1, 4 ו-5 - מועצת הרבנות הראשית לישראל, השר הממונה והיועץ המשפטי לממשלה - סבורים כי דין העתירה להידחות. הם טוענים כי אין מדובר כאן בסירוב לתת תעודת כשרות, אלא בקביעת תנאים לקבלתה. תנאים אלה, לטענתם, נדרשים על-פי ההלכה ושייכים לגרעין הקשה של הלכות דיני הכשרות. זאת כיוון שהעותרת נחשבת למומרת, ועל-כן אינה יכולה להיות "נאמנה" מבחינה הלכתית. הפתרון שבו בחרה הרבנות הראשית לישראל מאזן כראוי, לשיטתם, בין דרישות ההלכה לבין התחשבות במעמסה הכלכלית הכרוכה במינוי "נאמן כשרות". לגבי החלטות מועצת הרבנות הראשית, טוענים המשיבים 1, 4 ו-5 כי ההבדלים בין ההחלטה הראשונה להחלטה השנייה זניחים, וכי בכל מקרה אף ההחלטה הראשונה אינה מקובלת על העותרת. לבסוף, טוענים המשיבים 1, 4 ו-5 כי אמנם יש צורך בהנהגת מדיניות אחידה בנושא הנדון, אך על מדיניות זו להיות מותווית על-ידי מועצת הרבנות הראשית, שכאמור, לא קיבלה את העמדה שיש להשיב לעותרת את תעודת הכשרות ללא תנאים.

6.        המשיב 3 - רב העיר אשדוד - סבור אף הוא כי דין העתירה להידחות, מטעמים דומים. לטענתו, ההלכה מורה כי לשם שמירת הכשרות של מזון המטופל על-ידי מי שאינו יהודי יש צורך בפיקוח מיוחד, הכולל, לכל הפחות, את התנאים שהוצבו בפני העותרת. המשיב 3 טוען כי שיקוליו היו שיקולים ענייניים בלבד, וכי אם ישנם כאלו המתעמרים בעותרת בשל אמונתה הדתית, אין הדבר רלוונטי לעתירה. הוא מוסיף וטוען כי למעשה, יכול היה לסרב סירוב מוחלט להעניק לעותרת תעודת כשרות, כיוון שזו לא גילתה במועד הגשת בקשתה לקבל תעודת כשרות כי לעסק הזהה שבבעלותה בגן-יבנה נשללה תעודת הכשרות. נכונותו להעניק לה בכל זאת תעודת כשרות, באם תעמוד בתנאים המוצבים לפניה, מעידה על כך ששקל שיקולים ענייניים בלבד. עוד טוען המשיב 3 כי השבת תעודת הכשרות לעותרת תהיה משום כפייה על רב העיר אשדוד לפעול בניגוד לאמונתו הדתית. לבסוף טוען המשיב 3 כי יש לדחות את העתירה על בסיס ליקויי סף שנפלו בה. בתחילה טען המשיב 3 כי העותרת לא מיצתה סעד חלופי שהיה בידיה, והוא הגשת ערר למועצת הרבנות הראשית. בשלב זה, כאמור, אנו מצויים לאחר הגשת הערר וקבלת ההחלטה בו, ועל-כן לא נדון בטענה זו. המשיב 3 טוען גם כי העותרת לא נהגה בניקיון כפיים, וכי היא העלימה חלק מן האירועים שקדמו להגשת העתירה, והעלימה מן המשיב 3 את עובדת היותה יהודיה משיחית. עוד טוען המשיב 3 כי העתירה הוגשה בשיהוי, וכי בהקשר זה יש לראות את החלטת המשיב 3 כאילו נתקבלה במועד שלילת תעודת הכשרות מן העסק בגן-יבנה.

           המשיב 2, רב המועצה המקומית גן-יבנה, לא התייצב לדיונים שהתקיימו ולא הגיש את תשובתו לעתירה.

           דין העתירה, לדעתי, להתקבל.

דיני הכשרות ודיני הנאמנות

7.        אין לקבל את הטענה כי העתירה לוקה בליקויי סף. טענתו של המשיב 3 על חוסר ניקיון כפיים נשענת על כך שהעותרת לא הציגה לפניו את עובדת היותה יהודיה משיחית. בין אם היה עליה לעשות כן ובין אם לאו (ולא ידוע לנו אם הוסבר לעותרת הנימוק ההלכתי לשלילת תעודת הכשרות מעסקה בגן יבנה), הרי שעל-מנת לדחות עתירה בטענה של חוסר ניקיון כפיים, מן הטעמים הנטענים כאן, יש להראות כי העותר העלים מבית המשפט, בעתירתו, עובדות רלוונטיות או הליכים קודמים שהתקיימו בעניינו (ראו בג"ץ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1) 409 (1987)). כך לא היה במקרה זה. גם שיהוי לא מצאנו בעתירה, לפחות ככל שהיא נוגעת להחלטת המשיב 3. החלטה זו היא החלטה עצמאית, ואין הצדקה לראותה כאילו נתקבלה במועד אחר ממועד קבלתה בפועל. העותרת הגישה ערר למועצת הרבנות הראשית כבר ביום 31.8.2006, דהיינו כחודש וחצי לאחר קבלת החלטתו של המשיב 3, ומשלא נענתה חזרה ופנתה בשנית למועצת הרבנות הראשית, ביום 26.9.2006. עתירתה לבית משפט זה הוגשה ביום 24.10.2006, לאחר שהערר לא טופל כנדרש עקב מחדל של הרבנות הראשית כאמור בהחלטתנו מיום 22.11.2006.