אלנדים(המנוח) ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה שהגישה המבקשת, היא הנתבעת בתיק זה, לחייב את התובעים (להלן: המשיבים") בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

התובעים 1-1.6 הם עיזבון ויורשי המנוח נאצר עבד אלחי אלנדים (להלן:"המנוח") ואילו התובעים 2 ו-3, בשאר ופראס נאצר עבד אלחי אלנדים, הם ילדיו של המנוח. התביעה הוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו למנוח ולתובעים 2 ו-3 באירוע ירי מיום 15.1.2009, שהתרחש במסגרת מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. בעקבות אירוע זה נפצע המנוח ובשלב מאוחר יותר מת מפצעיו, ואילו התובעים 2 ו-3 נפגעו בגופם. לטענת התובעים הם נפגעו עקב ביצוע ירי רשלני לעברם על ידי חיילי צה"ל, שגרם לפטירת המנוח ופציעת התובעים 2 ו- 3.

בכתב ההגנה כפרה המבקשת בחבותה לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם וטענה, כי המנוח ושני ילדיו (התובעים 2-3) נפגעו במהלך ועקב פעולה מלחמתית, ועל כן עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב- 1952 (להלן: "החוק").

בבקשתה טענה המבקשת, כי סיכויי הגנתה טובים הם, שכן אם יוכח כי התובעים נפצעו עקב ירי שבוצע לעברם על ידי חיילי צה"ל, טענה שהמדינה מכחישה בלשב זה, הרי שמדובר בפעולה מלחמתית שבוצעה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", ופעולה זו זוכה לחסינות מלאה בהתאם לחוק. לטענתה, התובעים הם תושבי רצועת עזה שבתחום הרשות הפלסטינאית, אין בידם להצביע על נכסים בתחומי המדינה מהם תוכל להיפרע הוצאותיה, ועל כן די בכך כדי לחייבם בהפקדת ערובה. נטען עוד, כי מדובר במספר תובעים, שבדיקת האירוע ביחס לכל אחד מהם מחייבת ומצריכה בדיקה פרטנית שעלותה רבה ביותר, ולפיכך יש לחייב כל תובע בהפקדת ערובה נפרדת, בגובה סכום ריאלי לכל תובע, שיש בו כדי לשקף את ההוצאות הריאליות שמוציאה המבקשת בניהול תיקים מסוג זה.

בתגובתם טענו המשיבים, כי יש מקום לדון תחילה בשאלת האחריות ולאחר מכן בסוגיית גובה הנזק ויש בכך כדי לחסוך בהוצאות. עוד נטען, כי הבקשה נועדה לחסום את דרכם של התובעים מלברר את תביעתם לגופה משיקולים זרים. לטענתם, המדינה נוהגת להגיש באפון שיטתי בקשות מעין זו, מבלי לבחון כל מקרה לגופו. המבקשת העלתה טענות סתמיות לעניין העדר יכולתה להיפרע מהתובעים ולעניין סיכויי התביעה, וזאת בטרם הובררו העובדות בתיק עד תום. נטען עוד, כי הטענה שמדובר בפעולה מלחמתית נטענה בטרם גילתה הנתבעת את גרסתה המדויקת ואת המטרה שלשמה כוחות צה"ל ירו לעבר המנוח וילדיו התובעים. ביחס לחיוב כל אחד מהתובעים בהפקדת ערובה נפרדת נטען כי מדובר בבני משפחה אחת, והתובעים מס' 2 ו-3 הם חלק מעזבון המנוח והם בעצמם התובעים מס' 1.3 ו-1.4, ועל כן אין מקום לחייב כל אחד מהתובעים בהפקדת ערובה נפרדת. התובעים טענו עו"ד, כי קבלת הבקשה משמעה סגירת שערי בית המשפט בפניהם על אף שסיכווי התביעה שלהם טובים הם.

דין הבקשה להתקבל. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי בית המשפט "רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע". מאחר שזכות הגישה לבית המשפט הינה זכות חוקתית, ויש כאלה שהגדירו אותה כזכות על חוקתית, קבע בית המשפט העליון, כי יש לפרש את התקנה בצורה מצומצמת. לעניין זה התייחסה כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2808/00 שופר הל בע"מ נגד אורי ניב ואח' פ"ד נד (2) 845, שם נקבע:

"-----השיקולים המנחים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בהטלת ערובת הוצאות, פועל, בראש ובראשונה, השיקול כי אמצעי זה יופעל לעתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד. זאת, מן הטעם כי זכות האזרח לפנות לבית המשפט מוכרת כזכות קונסטיטוציונית".

בנוסף להגנה שיש להעניק לתובע ולזכותו ששערי בית המשפט יהיו פתוחים בפניו קיים אינטרס של הנתבע להבטיח גביית הוצאותיו אם התביעה נגדו תידחה. באיזון בין זכות הגישה לבתי המשפט לבין זכות הנתבע להבטיח את הוצאותיו נקבע הכלל, כי כאשר התובע מתגורר בחו"ל ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, יטה בית המשפט לחייב את התובע בהפקדת ערובה. (רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נגד נילי מפעלי מתכת בע"מ פ"ד מד (ו) 647). כלל זה הורחב על תושבי הרשות, אשר נחשבים כתושבי חו"ל לאור העובדה שלא ניתן לנקוט בהליכי הוצל"פ נגדם (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נגד עיזבון המנוח באסל נעים אברהים פ"ד נח (5) 865 ).

בפרשת עיזבון המנוח באסל נעים קבע כב' השופט גרוניס, כי עובדת היות התובע תושב חו"ל אינה השיקול היחיד, ועל בית המשפט להתייחס לשיקולים רלבנטיים נוספים, ולדון בכל מקרה לגופו, ועל פי נסיבותיו. בבואו להפעיל את שיקול דעתו, על בית המשפט לבדוק בין היתר, את סיכויי התביעה. כך נקבע מפי כב' השופטת נאור בע"א 8440/03 בן ציון כהן נ' חיה לחוביץ ואח' בפסקה 13 לפסק דין:

"...תקנה 519 לתקנות מאפשרות להגיע לאיזון בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של הצד ה'נגרר' להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, ובין הרצון שלא להטיל מגבלות על המבקש לפנות לבית המשפט כדי לממש את זכויותיו, שיש בהן כדי לסכל את יכולתו להיזקק להליך המשפטי. תקנה 519 לתקנות נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה, קלושים".

הנה כי כן, שניים הם השיקולים אשר על בימ"ש לשקול בעת מתן החלטה בבקשה להורות על הפקדת ערובה; האחד הוא השיקול בדבר היכולת של התובע לשלם את ההוצאות בבוא היום ולעניין זה, יובאו בחשבון העובדות הנוגעות לתובע כגון, מצבו הכלכלי, מגוריו בחו"ל וכיוצא באלה. השיקול השני נוגע לסיכויי התביעה. ככל שסיכויי התביעה קלושים יותר, כך יטה בית המשפט לחייב את התובע בהפקדת ערובה.

לענייננו, אין מחלוקת באשר לעובדה, כי התובעים הם תושבי רצועת עזה ואין בידיהם להצביע על נכסים כלשהם בתחומי המדינה מהם תוכל הנתבעת להיפרע הוצאותיה. כמו כן, אין מחלוקת כי לא ניתן לאכוף את פסקי הדין הישרלאיים במקום מגוריהם של המשיבים. עולה, אם כן, כי המדינה לא תוכל לגבות את הוצאותיה מהתובעים אם וכאשר תביעתם תידחה ויחויבו בהוצאות.

יתרה מכך, המדינה טענה, כי מדובר באירוע ירי במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", וכי מדובר בפעולה מלחמתית החוסה תחת ההגנה הקבועה בחוק. אם תתקבל טענה זו, דין התביעה להידחות ללא קשר לטענות התובעים לעניין התרשלות המדינה בביצוע הירי. על כן, לא ניתן לומר כי אין בפי הנתבעת טענת הגנה הראויה להישמע.

התובעים טענו, כי אם תתקבל הבקשה, תיחסם דרכם להמשך ניהול התביעה. טענה זו לא נתמכה בתצהיר מטעם מי מהם, ואף לא נטען על ידם, כי אין ביכולתם לשאת בהוצאות הפקדת ערובה מתאימה. יתרה מכך, טענה זו כלשעצמה אינה מצדיקה דחיית הבקשה, מקום שעל פניו ברור כי אין באפשרות הנתבעת לגבות את הוצאותיה אם וכאשר התביעה נגדה תידחה.

יישום ההלכות שפורטו לעיל על נסיבות המקרה דנן מטה את הכף לטובת המבקשת ולטובת חיוב המשיבים בהפקדת ערובה.

בהתייחס לגובה הערובה שידרשו התובעים להפקיד, יש לציין כי התובעים 2 ו-3 הם התובעים 1.3 + 1.4 בהיותם חלק מיורשיו של המנוח והם נפגעו בגופם באותו אירוע בו נפצע המנוח. בנסיבות אלו שבהן התובעים 2 ו-3 הם חלק מיורשי המנוח ונפצעו באותו אירוע שהביאו למותו של המנוח, אין לקבל את הטענה כי מדובר בשלוש קבוצות תובעים שראוי להתייחס לכל אחת מהן בנפרד.

בהתחשב באמור לעיל ובהתחשב במהות התביעה והיקף ההוצאות הצפוי, הנני מעמיד את סכום הערובה על סך 20,000 ₪ לשלושת התובעים יחד.51293

אשר על כן, הנני מקבל את הבקשה ומחייב את התובעים יחד להפקיד בקופת בית המשפט סכום של 20,000 ₪, להבטחת הוצאות הנתבעת אם וכאשר התביעה נגדה תידחה. הסכום יופקד תוך 45 ימים מהיום.

ניתנה היום, כ"ג שבט תשע"ב, 16 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.