פסק דין
העותרת מבקשת להורות למשיבה שלא לפנותה מהדירה המצויה ברחוב ראובן מס 131/43 בירושלים (להלן – הדירה), אליה פלשה העותרת, וכן להורות למשיבה למסור לידי העותרת את הדירה או דירה חלופית, לאלתר, וזאת בהתאם לזכאותה לקבל דירה בדיור הציבורי.
רקע
העותרת, ילידת 1962, היא אלמנה ואם לשישה ילדים בגילאי 14-27, אשר שלושה מהם מתגוררים עמה. העותרת אינה עובדת ומתקיימת מקצבת ביטוח לאומי בלבד. העותרת הוכרה על-ידי ועדות של המשיבה כזכאית להקצאת דירה בשכירות בדיור הציבורי כבר לפני כ-10 שנים (ביום 04.08.03). במהלך פרק זמן זה, הגישה העותרת בקשות חדשות לקבלת דירה בדיור הציבורי, ואלה אושרו מפעם לפעם, בין בדין ובין לפנים משורת הדין. ההחלטה האחרונה בעניינה של העותרת ניתנה ביום 18.01.12, ובגדרה אושרה בקשת העותרת לקבלת דירה בשכירות בשיכון הציבורי בירושלים. במסגרת ההחלטה (כמו גם ביתר ההחלטות שניתנו בעניינה של העותרת) צוין כי הקצאת הדירה תיעשה בהתאם לתור הממתינים ולפי מצאי הדירות המתפנות בישוב. עוד צוין בהחלטה כלהלן:
"אנו רואים חובה לעדכן אתכם כי בשל מחסור חמור בדירות מתפנות בישובכם נאלצות מרבית המשפחות להמתין שנים רבות לקבלת הצעה לדירה מתפנית. מצב זה הולך ומחמיר בשל דלדול יום יומי במלאי הדירות".
במהלך עשר השנים האחרונות הוצעו לעותרת שתי דירות בדיור הציבורי בירושלים, האחת בשנת 2004 והשנייה בשנת 2007, כאשר כל הצעה נעשתה במהלך תקופת זכאות שונה. העותרת סירבה לקבל את הדירות שהוצעו לה, והצדדים חלוקים ביניהם על הסיבות לכך: העותרת טוענת כי סירובה נבע מאי התאמתן של הדירות שהוצעו לה למצבו הרפואי של בעלה ז"ל, ואילו המשיבה טוענת כי הסירוב נבע ממיקום הדירות וגודלן (המשיבה סומכת טענתה זו על הודעות הוויתור שצורפו כנספחים ג' ו-ה' לכתב התשובה מטעמה). בגדר הקדמת המאוחר אציין, כי לא מצאתי להכריע במחלוקת האמורה, משזו ממילא לא היוותה שיקול בהחלטתי כאן. עם זאת אעיר, כי בהתאם לנהלי המשיבה עצמה, העותרת זכאית לסרב לדירה אחת במהלך תקופת זכאות אחת, מבלי שהדבר יפגע במיקומה בתור הממתינים (סעיף 10.5 לנוהל "הקצאת דירות בשיכון הציבורי" (להלן – נוהל משרד השיכון)). לפיכך, לא היה בסירובה כפי שתואר לעיל, ושנעשה בתקופות זכאות שונות, לפגוע בזכאותה או במיקומה בתור.
מאז ההצעה האחרונה (בשנת 2007) ועד למועד הגשת העתירה, לא הוצעה לעותרת ולמשפחתה דירה בדיור הציבורי, נוכח המחסור בדירות בדיור הציבורי בכלל ובירושלים בפרט.
לצד אישור בקשותיה של העותרת לקבלת דירה בדיור הציבורי, ניתן לה לפרקים, במהלך השנים, סיוע בשכר דירה בסכומים שונים. מיום 01.05.12 עד ליום 31.12.12, קיבלה העותרת סיוע מוגדל בשכר דירה שעמד על סך של 2500 ₪ בחודש. החל משנת 2013, העותרת אינה מקבלת סיוע בשכר דירה משלא הגישה בקשה מתאימה לכך. זאת, לטענתה, משום שסברה שלא ראוי כי תתגורר בדירה ותקבל סיוע בשכר דירה במקביל.
לפני כעשרה חודשים, פלשה העותרת לדירה בת 3 חדרים בשיכון ציבורי בירושלים. לטענת העותרת, בתחילה הוזמנה להתארח בדירה על-ידי חברה שהתגוררה בה באותה עת (שגם היא זכאית לדירה בדיור ציבורי), ולאחר שזו עזבה נשארה העותרת לגור בה. מכל מקום, אין מחלוקת כי שהותה הנוכחית של העותרת בדירה אינה כדין.
נכון ליום 01.05.13, מיקומה של העותרת בתור הממתינים להקצאת דירה בשכירות בדיור הציבורי בירושלים הינו 41 מתוך 78 ממתינים הזכאים לדירת 3 חדרים.
ביום 10.03.13 הוריתי על מתן צו ארעי האוסר לפנות את העותרת מהדירה.
טענות הצדדים
העותרת טוענת כי אי מימוש זכאותה במשך שנים רבות אינו בגדר התנהלות תקינה של הרשות. לשיטתה, זכאותה אינה יכולה להיות "על הנייר" בלבד. משמעותה של הזכאות היא כי על המשיבה לספק לעותרת דירה, מייד או בסמוך להכרה בזכאותה, אף אם תיאלץ המשיבה לשכור או לרכוש דירה לשם כך. זאת בהתבסס, בין היתר, על הוראות סעיף 10 לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998 (להלן – חוק זכויות רכישה), וחובת המדינה לעשות שימוש בכספים שבידה לרכישת דירות עבור זכאים. העותרת ממשיכה וטוענת כי עצם ההכרה בזכאותה לדירה בדיור הציבורי היא בבחינת התחייבות שהתחייבה המשיבה כלפיה. בנסיבות העניין, כך העותרת, התקיימו כל התנאים כדי לחייב את הרשות לקיים את הבטחתה המינהלית – היינו שלא לפנותה מהדירה. בדיון שהתקיים בפניי טענה העותרת, באמצעות בא כוחה, כי תור הממתינים להקצאת דירה בדיור הציבורי הוא בבחינת תעלומה, ולא ברור כיצד מקודמים הממתינים בתור.
המשיבה טוענת כי דין העתירה להדחות מחמת שיהוי, שכן היא תוקפת את החלטת הוועדה הציבורית מיום 18.01.12, במסגרתה אושרה זכאותה של העותרת לקבלת דירה בשכירות בדיור הציבורי.
עוד טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות גם לגופה. בהחלטה מיום 18.01.12 הודע לעותרת כי הקצאת הדירה תיעשה בהתאם לתור ממתינים ומצאי הדירות המתפנות בישוב. לטענת המשיבה, רשימת הממתינים ארוכה וכוללת משפחות בנות 5-6 נפשות שמצבם קשה לא פחות, אם לא יותר, מזה של משפחת העותרת. משפחות אלה קודמות בתור למשפחת העותרת מבחינת שנות הזכאות, מספר הנפשות ומצבן הכלכלי והרפואי. בנסיבות אלה, כך המשיבה, אין כל סיבה לחרוג מתור הממתינים כפי שמבקשת העותרת. דברים אלה נכונים ביתר שאת מקום בו העותרת עשתה דין לעצמה, עת פלשה לדירה שזכאים אחרים, הקודמים לה בתור, ממתינים לקבלה. המשיבה דוחה את טענת העותרת כי ניתנה לה "הבטחה שלטונית" וטוענת כי פרשנות העותרת לפיה ניתנה הבטחה כזו אינה נכונה, אינה סבירה ואינה ראויה. בהקשר זה טוענת המשיבה כי במסגרת ההחלטות שאישרו את זכאותה של העותרת לקבלת דירה, צוין במפורש כי ההקצאה תיעשה בהתאם לתור הממתינים. כן צוין בהחלטות כי בשל המחסור החמור בדירות נאלצות מרבית המשפחות להמתין שנים עד שמוצעת להן דירה. המשיבה ממשיכה וטוענת כי לעותרת אושר סיוע בשכר דירה בסכום משמעותי, סיוע שתוכל לממש עם פינוי הדירה. לבסוף טוענת המשיבה, כי נוכח מלאי הדירות המוגבל ותור הממתינים הארוך, מוטלת עליה החובה לפעול בשיוויון ובהגינות בהקצאת הדירות.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושקלתי את הטענות בכתב ובעל-פה שהצדדים העלו, מצאתי כי דין העתירה להדחות.
המסגרת הנורמטיבית
מימוש הזכאות לקבלת דירה בשכירות בדיור הציבורי תלוי בעיקרו בשני גורמים: האחד, מיקומו של הזכאי בתור הממתינים, והשני, מלאי הדירות הפנויות. נושא הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי, לא הוסדר בחקיקה ראשית או בתקנות כי אם בנוהל משרד השיכון, שמטרתו, כפי שנקבעה בסעיף .1.1 בו, הינה: "לקבוע כללים, סמכויות והוראות אחידים לקביעת זכאות להקצאת דירות מתפנות ודירות נ"ר [נכסי רכישה] בשכירות בשיכון הציבורי".
במסגרת נוהל משרד השיכון נקבעו הקריטריונים לפיהם ימויינו וישובצו הזכאים בתור הממתינים: כך, למשל, הנוהל נותן קדימות ראשונה לאנשים הסובלים ממצוקה בריאותית המחייבת מגורים בקומה נמוכה או קומת קרקע; לדיירי השיכון הציבורי שאושר להם להחליף דירה בגין צפיפות או בשל סיבה אחרת, מקום בו אחד המבקשים העיקריים מקבל גמלת אי כושר השתכרות בשיעור 75% ומעלה מהמוסד לביטוח לאומי, וכיוצא באלה. כן נקבע בו, כי זכאים בעלי אותם נתונים, ידורגו לפי מספר נפשות במשפחה ולפי משך זמן ההמתנה מיום האישור הראשון (ראו סעיף 9 לנוהל משרד השיכון).