אליאנס שיוו ק ישראל בע"מ נ' ביטון

החלטה

בפני בקשת המבקשת להעברת הדיון מחמת חוסר סמכות מקומית.

טענות הצדדים

המבקשת טוענת כי הסמכות המקומית נתונה לבית משפט השלום בתל אביב וזאת משני טעמים.

א. משהוגשה תובענה על סכום קצוב בבית משפט השלום בנתניה, היה על המשיב לנמק בכתב ההתנגדות את הטעמים להגשתו בבית משפט השלום בדימונה ומשלא עשה כן, יש להורות על העברת הדיון כמבוקש.

ב. תנית שיפוט המצויה בסעיף 14 לכתב הערבות עליו חתום לכאורה המשיב, קובע סמכות יחודית לבתי משפט השלום בתל אביב בלבד.

בתגובתו טוען המשיב, כי ציין בכתב ההתנגדות הטעם לסמכות המקומית בבית משפט זה וכן כי החתימה בכתב הערבות אינה חתימתו ואין בה כדי לחייב אותו לרבות הן בכלל והן לענין תנית סמכות השיפוט.

עוד מוסיף המשיב, כי לאור תקנה 109ט' לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם – 1979, בעת עיכוב ביצוע הבקשה נגד המתנגד, התביעה וצרופותיה יועברו לבית המשפט שליד הלשכה שאליה הוגשה ההתנגדות.

המסגרת הנורמטיבית

בסעיף 81א1(2) לחוק לחוק ההוצל"פ תשכ"ז-1967 נקבע:

"תביעה הבאה מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק, ניתן לבקש לבצעה בהוצאה לפועל כמו פסק דין של בית משפט בכפוף להוראות סעיף זה, ובלבד שסכום התביעה אינו עולה על 50,000 ש"ח ביום הגשתה, והוא אף אם עלה הסכום לאחר מכן מחמת הפרשי ריבית או הצמדה..."

תקנה 109ב(ב) לתקנות תקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 קובעת:

"על אף האמור בתקנה 15(א), התנגדות, בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות או בקשה או תגובה לבקשה בענין בקשה לביצוע תביעה מהסוגים שעליהם יודיע שר המשפטים בהודעה שתפורסם ברשומות, יגיש הנתבע ללשכה שאליה הוגשה הבקשה או ללשכה שליד בית המשפט שאליו ניתן היה להגיש את הבקשה לביצוע התביעה כתוצבענה לפי תקנות סדר הדין, אלמלא הוגשה ישירות לביצוע בהוצאה לפועל לפי הוראות סעיף 81א1 לחוק (להלן - לשכת ההגשה)".

תקנה 109ב(ג) לתקנות קובעת כדלקמן:

"נתבע שהגיש בקשה או תגובה לבקשה כאמור ללשכה שאינה הלשכה שבה הוגשה הבקשה לביצוע התביעה כאמור בתקנת משנה (ב) יפרט בה את הטעמים שלפיהם לשכת ההוצאה לפועל האמורה היא המוסמכת לפי תקנת משנה (ב)".

דיון והכרעה

כאמור לעיל, תקנה 109ב לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כי בפני המשיב עומדות שתי חלופות להגשת התנגדותו. האחת בלשכת ההוצאה לפועל בה הוגשה התובענה לביצוע והשניה בלשכת ההוצאה לפועל הסמוכה לבית המשפט אשר לו, לשיטת המשיב, קנויה הסמכות המקומית לפי תקנות סדר הדין האזרחי.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט יצחק ענבר בפרשת טכנוקריט:

"ראינו לעיל כי על פי התקנות קובע הנתבע מיהו בית המשפט המוסמך מבחינת המקום לדון בהתנגדותו, כאשר לרשם ההוצאה לפועל לא הוקנה כל שיקול דעת בעניין זה. אלא ששטר ושוברו בצידו: על בחירת הנתבע להתבצע באמצעות הגשת ההתנגדות ללשכה, אשר בבית המשפט שלידה הנו מעוניין לקיים את הדיון בהתנגדות. לכן, כאשר הנתבע מעוניין לקיים את הדיון בבית המשפט, אשר לשיטתו אליו צריך היה להגיש נגדו תובענה על פי תקנות סדר הדין האזרחי, עליו להגיש את ההתנגדות ללשכה שליד בית משפט זה.

לעומת זאת, אם הנתבע יבחר להגיש את ההתנגדות ללשכה שבה פתח התובע בהליך, אזי הוא יראה כמי שמחל על טענת חוסר הסמכות המקומית וכמי שהסכים לסמכותו המקומית של בית המשפט שליד לשכה זו".