פסק דין
האם התובעת פוטרה מחמת הריונה או בשל ניסיון גניבה ממעסיקתה? זו השאלה שהתגלגלה לפתחנו בתיק זה.
העובדות הצריכות לעניין
התובעת הועסקה במשק בית בביתה של הנתבעת, החל מיום 2.7.07. לטענת התובעת, היא הועסקה עד ליום 31.5.09 בהיקף עבודה של פעם בשבוע ולטענת הנתבעת - עד ליום 8.6.09, במתכונת של אחת לשבועיים.
אין חולק כי בימים אשר עבדה, משך עבודתה של התובעת היה 7 שעות תמורת שכר בסך 245 ₪ ובתוספת 20 ₪ בגין דמי נסיעות.
ביום 31.5.09 הסתיימו יחסי העבודה בנסיבות השנויות במחלוקת. לטענת התובעת, הרקע לפיטוריה היה גילוי דבר הריונה. לטענתה, בחודש ינואר 2009, היא סיפרה לנתבעת על הריונה ובסמוך לכך, ביקשה כי הנתבעת תפריש לה סכומים למוסד לביטוח לאומי, אלא שזו דחתה אותה בלך ושוב ובתואנות שווא, וסופו של דבר, בחרה לפטרה בשיחת טלפון.
לטענת הנתבעת, היא למדה על עובדת היותה של התובעת הרה עת הבחינה בבליטה בבטנה. כן הוסיפה, כי במשך כל תקופת עבודתה של התובעת, וביתר שאת לאחר גילוי דבר ההיריון, היא ביקשה מהתובעת את פרטיה לצורך דיווח למוסד לביטוח לאומי, אולם התובעת נמנעה מלמסור פרטים אלו.
לטענתה, הרקע לסיום יחסי העבודה היה אירוע, במהלכו גילתה כי התובעת מנסה לגנוב מביתה פריטים יקרי ערך. לאחר שהתעמתה איתה בקשר לכך, לא שבה עוד התובעת לעבוד בביתה.
ביום 8.6.09 הגישה הנתבעת תלונה במשטרה כנגד התובעת בגין גניבה. ביום 14.6.09 הודיע המשטרה לתובעת כי החקירה בעניינה הסתיימה וזאת מאחר ולא נמצאו ראיות מספיקות להעמדתה לדין. כשבוע לאחר מכן, ביום 15.6.09, פנתה התובעת להסתדרות, אשר שלחה מכתב התראה לנתבעת ובה פירוט זכויותיה של התובעת (להלן: "מכתב ההתראה").
לטענת התובעת, פיטוריה נעשו מחמת הריונה בלבד, שכן מעולם לא נאמר לה כי קיים ליקוי כלשהו בעבודתה. על כן, עתרה לחיוב הנתבעת בפיצוי עד לתום התקופה המוגנת, ובכלל זה פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשות לפנסיה ופיצוי בשל נזק לא ממוני.
הנתבעת טענה מנגד, כי לאחר שהתעמתה עמה בנוגע לניסיון הגניבה, לא שבה התובעת לעבודתה. עוד טענה, כי בנסיבות העניין, גם אם ייקבע כי התובעת זכאית לפיטוריי פיטורים, הרי שיש לשלול אותם ממנה בשל ניסיון הגניבה. באשר ליתר הסעדים שנתבקשו (למעט פיצוי מכוח חוק עבודת נשים), הנתבעת הודתה בזכאותה של התובעת לקבלם, אך חלקה על הסכומים.
ביום 20.6.12 התקיים בפנינו דיון הוכחות במסגרתו העידו התובעת ובעלה, מר אלבט יעקובוב (להלן: "מר יעקובוב") הנתבעת ובנה, מר דוד מזרחי (להלן: "מר מזרחי").
דיון והכרעה
התשתית הנורמטיבית
עקרון השוויון הוא עקרון יסוד במשפט הישראלי, אשר עוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992, וקיבל ביטוי רחב הן בפסיקות בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה והן בחוקים שונים.
האיסור על פיטורי נשים הרות בשל הריונן עוגן בשני חוקים, חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן: "חוק עבודת נשים") ובחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
סעיף 9 (א) לחוק עבודת נשים תשי"ד-1954 קובע כי :
"לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות"
האיסור על פיטורי עובדת במהלך ההיריון הינו איסור מוחלט ללא קשר לסיבת הפיטורים, החל על כל מעסיק. באשר לפיצוי לו זכאית עובדת שפוטרה נפסק, כי:
"פיטורים בניגוד לחוק מגן בטלים מעיקרם. לכן היתה העובדת זכאית להמשיך בעבודתה, ומשחדל המעביד להעסיקה, זכאית היא לפיצוי בגובה השכר שהיתה מקבלת, לו המשיכה בעבודתה בתקופה המוגנת, כלומר עד יום הלידה".