החלטה
לפני בקשה לביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט.
המשיבה, חברת אלבר ציי רכב ר.צ. בע"מ (להלן: חברת אלבר), היא חברה העוסקת בהשכרת כלי רכב והחכרתם. חברת אלבר והמשיבה 2, חברת סנכטם תקשורת וטכנולוגיה בע"מ (להלן: חברת סנכטם) התקשרו ביום 8.2.11 בהסכם להשכרת כלי רכב (להלן: הסכם השכירות). המבקש, מר מאתייס משה פרנקל (להלן: המבקש) חתם על כתב ערבות לפיו התחייב לסלק כל יתרת חוב שתיוצר עקב השכרת כלי רכב על ידו, על ידי מי מטעמו, ועל ידי חברת סנכטם. המבקש הוא תושב חוץ ואזרח בלגיה. אחיו של המבקש, מר ישראל פרנקל, היה בעל מניות בחברת סנכטם בעת ההתקשרות בהסכם השכירות.
חברת אלבר הגישה כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד חברת סנקטם והמבקש (להלן יכונו חברת סנכטם והמבקש יחד: נתבעים). בכתב התביעה נטען, כי חובות חברת סנקטם לא שולמו בהתאם למוסכם. התביעה מבוססת על שתי עילות; האחת, עילה חוזית, לפיה הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם לפי ההסכם וכתב הערבות. השנייה, עילה של עשיית עושר ולא במשפט, לפיה הנתבעים התעשרו שלא כדין על חשבון חברת אלבר.
במקביל להגשת כתב התביעה, הגישה חברת אלבר בקשה למתן היתר המצאה של כתב התביעה למבקש במקום מושבו בבלגיה. הבקשה התבססה על שתי עילות המצאה: תקנה 500(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות), שעניינה תביעה על הפרה של חוזה בתחומי המדינה, ותקנה 500(7) לתקנות שעניינה תובענה המבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה.
בהחלטתי מיום 3.12.12 התקבלה הבקשה במעמד צד אחד וניתן היתר להמצאת כתב התביעה למבקש אל מחוץ לתחום המדינה. כתב התביעה הומצא לו כדין במקום מושבו בבלגיה. הבקשה שלפני היא לבטל את ההיתר שניתן. במסגרת הבקשה, אין המבקש חולק על עצם הפרת הסכם השכירות על ידי חברת סנכטם בתחום מדינת ישראל. הוא אף אינו חולק על כך שהוא חתם על כתב הערבות כערב לחיוביה של חברת סנכטם לפי הסכם השכירות. טענתו היא, כי חברת אלבר לא עמדה בנטל ההוכחה לעניין עילות המצאה ומכל מקום, בנסיבות העניין, על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולבטל את היתר ההמצאה.
הכללים בדבר רמת ההוכחה הנדרשת לצורך מתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה התגבשו בפסיקה ענפה ומפורטת (ראו לדוגמא: ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נגד CAE Electronics Ltd (4.9.2007); רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פבל פרלמוטר (12.4.2012); רע"א 8042/12 אלי רייפמן נ' Dr. Marc Ritcher (15.1.2013); רע"א 9328/12 נירימליק בע"מ נ' חברה באחריות מוגבלת סובורובה (21.4.2013)). בענייננו, ניתן היתר להמציא את כתב התביעה למבקש במעמד צד אחד. במצב דברים זה, נטל ההוכחה בעניין ההמצאה מוטל על הצד המתנגד לביטול ההיתר, קרי על חברת אלבר. על מנת להרים את הנטל, עליה להראות כי העניין נכנס בגדר עילות ההמצאה המנויות בתקנה 500(5) ו-(7) וזאת ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון". זוהי רמת הוכחה נמוכה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל, קרי מאזן ההסתברויות. כמו כן, עליה לשכנע כי מתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה", וזאת לגופו של עניין, כלומר לגבי עילות התובענה עצמה, כפי שפורטו לעיל. מטרתו של מבחן זה היא לוודא כי התובענה אינה טורדנית או תובענת סרק. יצוין, שהמבקש לא טען כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות. לפיכך אדון בטענות המבקש, המתמקדות בשני המבחנים האחרים, כמפורט להלן.
תקנה 500(5) – הפרת חוזה בתחום המדינה
בקשתה של חברת אלבר למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה לפי תקנה 500(5) לתקנות, התבססה על כך שהמבקש הוא צד להסכם השכירות במסגרת כתב הערבות עליו חתם. אי תשלום החובות מהווה הפרה של הסכם השכירות, ומקום ההפרה הוא בישראל. המבקש טוען כי חברת אלבר לא עמדה בנטל המוטל עליה לעניין הוכחת עילת המצאה זו. טענותיו של המבקש בעניין זה מתמקדות בשאלת תקפות כתב הערבות.
אקדים ואומר כי אין בידי לקבל את טענת חברת אלבר, לפיה בשלב זה אין מקום לדון בטענות המבקש לעניין תוקף הערבות. לפי האמור בבקשה למתן היתר המצאה, המבקש הוא צד להסכם השכירות "במסגרת כתב הערבות עליו חתם". לא נטען במסגרת הבקשה הנ"ל כי המבקש הוא צד להסכם השכירות, באופן עצמאי, בנוסף לחברת סנכטום. במצב דברים זה, קיומה של ערבות מהווה את הבסיס להפעלת תקנה 500(5) לתקנות. לפיכך לצורך הוכחת עילת המצאה לפי תקנה 500(5) לתקנות, יש לבחון האם קיימת "תביעה הראויה להיטען" גם בנוגע לתקפות הערבות. אפנה אפוא לדון בטענות אלה.
ראשית, המבקש טוען כי הערבות בטלה לפי סעיף 21(ב) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות או החוק). סעיף 21(ב) לחוק הערבות קובע כי אם בחוזה הערבות לא נקוב סכום קצוב – "ערב יחיד" פטור מערבותו. לטענת המבקש, בכתב הערבות עליו חתם לא ננקב סכום קצוב והוא נכלל בהגדרת "ערב יחיד". אף אם אניח, לצורך הדיון בבקשה שלפני, כי כתב הערבות אינו מוגבל בסכום, הרי שאין מקום לקבוע כבר עתה כי המבקש הוא בגדר "ערב יחיד". תכליתו של סעיף 21(ב) לחוק הערבות היא להגן על קבוצה מיוחדת של ערבים שאין להם אינטרס עסקי משותף וזהה לזה של החייב (ראו: ע"א 645/04 דינה בן שושן נ' הבנק הבילאומי הראשון בע"מ פסקה 24 לפסק הדין (30.4.2009)). בענייננו, אחיו של המבקש היה בעל מניות בסנקטם במועד ההתקשרות בהסכם השכירות. כמו כן, משך תקופה מסוימת, המבקש היה בקשר עסקי עם חברת סנכטם . במסגרת זו, הוא אף חתם באופן אישי על כתב ערבות לטובתה של חברת סנכטם בגין כל חיוביה בהסכם השכירות. העובדה שהמבקש הסכים לחתום על ערבות בלתי מוגבלת בסכום לטובת חברת סנכטם, עשויה להצביע על קיומו של קשר עסקי משמעותי, ישיר או עקיף, עם חברת סנכטם. פעולה משפטית מעין זו אינה נעשית כדבר שבשגרה. בנוסף, המבקש חתם לכאורה על מסמך לפיו הוא מאשר התקשרות בין חברת אלבר לחברת סנכטם לרכישת רכב מסוג "לקסוס". ההגדרה של "בעל עניין" בחוק ניירות ערך היא הגדרה רחבה, והיא כוללת בחובה החזקה במניות במישרין ובעקיפין (ראו עניין בן שושן הנ"ל פסקות 28-35). אין לשלול מראש את האפשרות כי המבקש ייכלל במסגרת הגדרה זו.
שנית, לטענת המבקש, אף אם יוכח כי הערבות תקפה, מדובר בערבות לתקופה בלתי קצובה, אשר ניתן לבטלה בכל עת. המבקש הצהיר כי בחודש ינואר 2012 הוא הודיע לאדם בשם "מיקי" מחברת אלבר כי הוא מבטל את כתב הערבות. המבקש מפנה בעניין זה לתכתובת אי מייל שנערכה לאחר מכן בינו לבין נציגים של חברת אלבר. עוד טוען המבקש, כי לפי כרטיס הנהלת החשבונות שצורף על ידי חברת אלבר לבקשה להיתר המצאה, בסמוך למועד ביטול הערבות, המבקש לא חב לה דבר. ברם להודעת הביטול עצמה אין סימוכין בכתב ועיון בתכתובת המיילים מעלה כי אין להסיק ממנה בהכרח את שטוען המבקש. לפיכך, בשלב זה, אין מקום לקבוע כי הערבות אכן בוטלה.
שלישית, המבקש טוען כי היה על חברת אלבר ליידע אותו כי חברת סנכתם לא מקיימת אחר חיוביה כמתחייב לפי סעיף 26 לחוק הערבות, ומשלא עשתה כן, הוא פטור מיתרת חובה כפי שהצטבר לאחר מתן הודעת הביטול. אף בהנחה שיש ממש בטענת המבקש בדבר העדר עדכונו בנוגע לחובות חברת סנכטם, הפטור מערבות לפי סעיף 26 לחוק אינו בהכרח מלא, אלא רק עד לגובה הנזק שנגרם עקב העדר ההודעה. לפיכך לא ניתן לקבוע כבר עתה כי המבקש יופטר לחלוטין מערבותו. אוסיף, כי בשלב זה, אין תשתית ראייתית מספקת על מנת לקבוע מסמרות בשאלת מועד ההפרות ומשך הזמן שחלף מאז.
למען הסר ספק, המסקנות אליהן הגעתי לעיל הן לכאוריות בלבד. כך, לדוגמא, למבקש טענות רבות בנוגע לזיקתו הנטענת לחברת סנכטם, ובין היתר טענתו היא, כי כלל לא חתם על המסמך בנוגע להחכרת רכב הלקסוס. טענות אלה ילובנו לגופן במסגרת הדיון בתביעה. בשלב זה, ולצורך הבקשה שלפני, די בנסיבות שתוארו לעיל על מנת לקבוע שאין בטעות המבקש לעניין תקפות הערבות כדי לשלול עילת המצאה לפי תקנה 500(5) לתקנות ברמת ההוכחה הנדרשת.
בנוגע לתקנה 500(5) לתקנות, קיימת חפיפה בין עילת ההמצאה לעילת התובענה גופה. משהוכח כי קיימת עילת המצאה ברמה הנדרשת, ברי כי אין מדובר בתביעה קנטרנית או טורדנית. אוסיף כי המבקש אינו טוען כי חברת סנכטם לא הפרה את הסכם השכירות ואין הוא מכחיש כי הוא חתם על כתב הערבות. לפיכך, חברת אלבר עמדה גם בנטל ההוכחה כי "מתעוררת שאלה רצינית שיש לדון בה".
תקנה 500(7) – מעשה או מחדל בתחום המדינה
חברת אלבר מבססת עילת המצאה לפי תקנה 500(7) לתקנות על כך שהמבקש לא דאג לכך שהחובות שנוצרו טרם יציאתו מן הארץ ישולמו, עשה שימוש אישי ברכב, תרם תרומה להיווצרות החובות ולא שילם דמי שכירות. כמו כן, החוב נוצר בישראל, התשלום נועד להשתלם בישראל לחשבון הבנק של חברת אלבר, שנמצא בישראל. המבקש, אינו מכחיש שעשה שימוש ברכבים המושכרים. טענתו היא, שבעבור השימוש האישי שעשה ברכבים שילם באופן מלא, על ידי אחיו. עוד טוען המבקש כי גם אם נניח שהערבות תקפה, המעשה או המחדל לא התבצע בארץ אלא מחוץ לארץ. לפיכך לא הוכחה "תביעה הראויה להיטען" בכל הנוגע לעילת ההמצאה לפי תקנה 500(7) לתקנות.
אף בעניין זה, דעתי היא כי עילת ההמצאה הוכחה ברמה הנדרשת. תקנה 500(7) לתקנות קובעת כי קיימת עילת המצאה כאשר "התובענה מבוססת על מעשה ומחדל בתחום המדינה". במקור, נועדה תקנה זו לכסות עילות תביעה בנזיקין. ברם לשון התקנה מאפשרת לבסס סמכות שיפוט גם בגין מעשים שאינם בגדר עוולות נזיקיות. בהתאם, נפסק כי תקנה 500(7) לתקנות חלה על גם עילות תביעה שעניינן עשיית עושר ולא במשפט וניהול משא ומתן בחוסר תום לב (ראו: עניין אשבורן חברה לסוכניות ומסחר בע"מ בפסקה 6 לעיל; ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 403 (21.2.2005)).
בענייננו, המבקש אינו חולק על כך שעשה שימוש בישראל ברכב לפי הסכם השכירות. כאמור, לטענת חברת אלבר, עבור שימוש זה היא לא קיבלה תשלום וכן המבקש לא דאג לשלם את חובות חברת סנקטם בטרם יצא מן הארץ. דעתי היא, כי די בכך על מנת לקבוע שהוכחה בענייננו, ברמת ההוכחה הנדרשת, עילת ההמצאה הקבועה בתקנה 500(7) לתקנות לפיה התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה. איני מתעלמת מטענתו של המבקש כי כל התשלומים בגין חוזי השכרת רכב שנחתמו על ידי אחיו, שולמו לחברת אלבר באופן מלא. ברם מדובר במחלוקת עובדתית בין הצדדים אשר אין מקום להכריע בה בשלב זה והיא תלובן במסגרת הדיון בתובענה.
אף אין מקום לקבוע כי עילת התביעה, עשיית עושר ולא במשפט, המתייחסת למעשים והמחדלים הנטענים, היא טורדנית או קנטרנית. לפי הנטען, המבקש נהנה משירותיה של חברת אלבר, כאשר חברת אלבר לא קיבלה תשלום עבורם. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי קיימת בעניין זה "שאלה רצינית שיש לדון בה".