אישמט נ' מדינת ישראל

פסק דין

פתח דבר

התובע אזרח בולגריה, שעבד בישראל כעובד זר, ועזב כדין

בתם תקופת עבודתו, הגיע לישראל ביום 10.4.08, שנה ושלושה חודשים לאחר עזיבתו (מוסכמות א-ב).

התובע עוכב בכניסתו לשם בדיקה ותשאול, כניסתו סורבה, והוא הועבר על ידי רשות ביקורת הגבולות למתקן מסורבי כניסה, שם נכלא ועוכב בהמתנה להרחקתו מישראל (מוסכמה ו ו-יח).

התובע, שדיון בתביעה נגד המעביד שהגיש לביה"ד לעבודה בירושלים היה קבוע ליום 16.4.08 (מוסכמות ג, ה), סירב לעזוב את הארץ, ודרש שתתאפשר לו כניסה לישראל.

התובע נקט הליכים משפטיים לצורך קידום מטרה זו (מוסכמות ז ואילך).

ביום 15.4.08 הוסכם לשחרר את התובע כנגד הפקדת ערבות כספית (מוסכמה י), ובסופו של דבר ביום 17.4.08 לאחר הפקדת הערבות שוחרר התובע (מוסכמה יד). התובע עזב את ישראל ביום 24.4.08 (מוסכמה טז).

זהו לוז סיפור המעשה עליו הסכימו הצדדים במסגרת הודעה על מוסכמות ופלוגתאות מיום 17.2.10.

אליבא דתובע שהותו במתקן מסורבי הכניסה מיום 10.4.08 לפנות בוקר ועד ליום 17.4.08 מבססת עוולה של כליאת שווא, רשלנות והפרת חובה חקוקה.

הנתבעת מצידה כופרת באחריות כלשהי להחזקתו של התובע בפרק הזמן הנזכר במתקן מסורבי כניסה ובביצוע עוולה.

הגבלת הכניסה לישראל והשמה במשמורת

מושכלות יסוד הם כי מדינת ישראל כמדינה ריבונית מוסמכת לפקח על הנכנסים בשעריה, ולהרחיק שוהים בלתי חוקיים, בין היתר, על ידי החזקתם במשמורת לצורך כך.

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 מסמיך את קצין ביקורת הגבולות לעכב את כניסתו של אדם לשם בירור רשותו להכנס למדינה, ואף לסרב להכניסו, ומתיר את החזקתו במתקן עד ליציאתו מישראל.

מכוח החוק הותקן צו הכניסה לישראל (פטור מאשרה), תשל"ד – 1974, הקובע פטור מחובת אשרת כניסה מראש לישראל לבעלי אזרחויות שונות. עם זאת, מחוקק המשנה הותיר בידי שר הפנים את הסמכות לעריכת בירור, בדיקה וסירוב כניסה, ככל שנמצאו לדעתו נסיבות המצדיקות זאת. שיקול דעתו של שר הפנים בישמו את הוראות חוק הכניסה לישראל הוא רחב.

אקדים ואציין כבר עתה כי לאור המפורט לעיל צודקת הנתבעת בעמדתה העקרונית ביחס לקיומה של סמכות שבדין, ולא מקובלת עליי טענת התובע כי לא הייתה סמכות למנוע מהתובע להכנס לישראל, ולא הייתה סמכות להחזקתו במשמורת, משום שהוא אזרח של מדינה שלאזרחיה ניתן פטור מקבלת אשרה מראש.

היות שעסקינן באקט מנהלי אין די בקיומה של סמכות כשלעצמה כדי להכשיר את הפעולה המנהלית, ונדרשת בחינה של אופן הפעלת הסמכות ויישומה, בהתאם לתכלית החקיקה המסמיכה וחוקי היסוד (בג"צ 5190/94 אל טאיי נ' שר הפנים). יש לזכור כי המעשה מנהלי כפוף לעקרונות המנהלים וביניהם סבירות ומידתיות, ועומד לביקורת שיפוטית (בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים).

בהקשר זה חשוב להדגיש כי לאור אופי הזכויות הנשללות מחד גיסא, ולאור העובדה שהשלילה היא מנהלית ולא עונשית לצורך הגשמת תכלית הפיקוח על הנכנסים לישראל מאידך גיסא, קיימת חובה מוגברת על הרשות לבחון ולחזור ולבחון את צדקת שלילת החירות בכל נקודת זמן בהתאם לנסיבות המשתנות. כדברי בית המשפט העליון בעניין דומה:

"בצד בחינת חוקתיותו של הסדר הארכת המשמורת לגבי מוחזק המונע את הרחקתו מן הארץ, נדרשת ביקורת מינהלית קפדנית, רצופה ועיקבית על אופן הפעלת  הסמכות האמורה. מאחר שהארכת המישמורת של מי שמונע את הרחקתו משמעותה פגיעה מתמשכת בחירותו של אדם, נדרש פיקוח ומעקב מתמידים על מידת ההצדקה שבהמשך משמורת זו בנתונים הפרטניים של המקרה (בר"ם 696/06 אלקנוב נ' בית הדין לביקורת המשמורת של שוהים שלא כדין).

עקרונות אלה יפים ונכונים גם לעניין שלפנינו, ולאורם תבחנה העוולות הנטענות.