אישה שבעלה קיבל היתר לשאת אישה נוספת אינה זכאית לרשת אותו

האם אשה הלוקה בנפשה, שבעלה השליש את גטה וקיבל מבית הדין הרבני היתר לשאת אחרת תחתיה, רואים בה, חרף זאת, כאלמנתו בהתאם להוראת סעיף 146 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (להלן: " חוק הירושה"), וזוכה ב- 1/4 מעזבונו?

פתח דבר :

1.         המנוח, ב.צ.כ. ז"ל, הלך לבית עולמו ביום 5/6/99 (להלן: " המנוח"). בחייו נשא שתי נשים, הראשונה; י.כ. ז"ל (להלן: " האשה הראשונה") אשר הלכה לבית עולמה אחריו, ביום 22/5/05, וממנה נולדו לשניהם בתם המשותפת - היא התובעת, והאשה השניה; א.כ. - הנתבעת מס' 1 (להלן: " האשה השניה"), לה נישא המנוח בסמוך לאחר שקיבל היתר נישואין בשנת 1959 וממנה נולדו להם חמישה ילדים - הם הנתבעים 2 - 6.

2.         התובעת הגישה בקשה למתן צו ירושה אחר עיזבון אביה המנוח ובגדריה ביקשה לזקוף לזכותה 1/4 חלקים בעיזבון מכוח היותה היורשת היחידה של אמה - האשה הראשונה - ובהיות האחרונה זוכה בחלק זה מכוח היותה אלמנתו של המנוח, כאשר האלמנה השניה אף היא זוכה ב-1/4 מהעיזבון. באשר למותר חלקי העזבון - מחצית, באלה זוכים בחלקים שווים צאצאיו של המנוח - התובעת ואחיה למחצה, הנתבעים 2 - 6, כאשר כל אחד מקבל 1/12 חלקים מהעזבון.

            הנתבעים מתנגדים לבקשה לצו ירושה במתכונתה זו. לדידם, האשה הראשונה אינה בגדר יורשת ואינה זוכה בחלק כלשהו מעיזבון המנוח, משאינה נכנסת בגדרי הוראת סעיף 146 לחוק הירושה, שכן למן הרגע בו השליש המנוח את גטה ועשה כל המוטל עליו על מנת להתגרש ממנה, ולא ניתן היה לכפות עליה גירושין משלא היתה, מפאת מצבה הנפשי, יכולה לקבל את גטה מדעת, היא איבדה את הזכות לרשת את המנוח.

3.         וכך הגדירו הצדדים את הפלוגתאות והמוסכמות בתיק דנא:

" ... מקובל עלינו כי המחלקות העובדתית היחידה שנותרה בינינו לעניין זהות יורשיו של המנוח, היא בשאלה האם האישה הראשונה היא בגדר יורשת על פי חוק הירושה אם לאו. מקובל עלינו כי בשנת 1959 ניתן פסק דין על ידי בית הדין הרבני בטבריה שקיבל אישור של הרב הראשי לישראל, הרב יצחק ניסים, במסגרתו ניתן היתר נישואין ונרשם כי המנוח השליש גט לאשתו הראשונה ועשה את המוטל עליו. לאחר ומוסכם עלינו כי האישה הראשונה לא קיבלה את הגט בשל מצבה הנפשי... בשאלה האם האישה הראשונה היא יורשת על פי חוק הירושה נוכח האמור בפסק הדין של בית הדין הרבני.

מוסכם עלינו כי אם יקבע שהאישה הראשונה אינה יורשת הרי שיורשיו של המנוח הם אשתו, האלמנה, הזוכה במחצית וילדיו מאשתו השנייה ובתו מאשתו הראשונה. במידה והאישה הראשונה תוכר כיורשת אז היא תזכה ברבע, האישה השנייה ברבע, והשאר יתחלק בין ילדיו כאשר כל אחד מהם יקבל 1/12." (עמ' 3 לפרוטוקול).

היתר נישואין - אימתי ?

4.         על פי חרם דרבנו גרשום, ניתן לראות בנישואין כמעין חוזה. חוזה הנישואין, ככל חוזה אחר, הנו הסכם מרצון בין גבר ואשה, היכולים לבטלו ו"להשתחרר" מהחיובים הקבועים בו מרצונם. לאחר ההתקשרות החוזית הרגילה, לא יכול אחד הצדדים לכפות על הצד השני את ביטול החוזה בניגוד לרצונו, אלא אם התגלו או התרחשו עובדות אשר על פי הדין העברי מקימות עילה המצדיקה ביטול הסכם זה באופן חד צדדי. בשונה מדינו של חוזה רגיל, בית הדין אינו מכריז על בטלות הנישואין, אלא פוסק פסק דין הממליץ, מורה או אף מחייב גירושין. חרף זאת, עדיין יש צורך באקט של מסירת גט על ידי הבעל וקבלתו על ידי האישה.

5.         פועל יוצא של הדברים האמורים הוא, כי לא נותנים לאישה גט אלא מדעתה ומרצונה, והבעל אינו רשאי להכריח את האישה לקבלו. רק במקרים בהם על פי הדין יש עילה לכפות על האישה גירושין אך היא מסרבת לקבלו או שאינה מסוגלת, מפאת מצבה הנפשי, לקבלו מדעת, או אז, רשאי בית הדין ליתן לבעל היתר לשאת אישה שנייה, שכן "במקום מצווה לא גזר רבנו גרשום".

6.         במצב זה, על הבעל להגיש לבית הדין הרבני בקשה לקבלת היתר נישואין, בעקבותיה בודק בית הדין, האם גם לאישה טענות המצדיקות סירובה לקבלת הגט. במידה ובית הדין מוצא, כי יש מקום ליתן את ההיתר לבעל, הבעל משליש בידי בית הדין הרבני גט עבור האישה. כמו כן, לרוב מציב בית הדין לפני הבעל תנאים נוספים בהם הוא צריך לעמוד על מנת לזכות בהיתר, כגון: הפקדת סכום כתובתה או כל סכום אחר אשר קבע בית הדין, וכיו"ב. עם מילויים של תנאים אלה על ידי הבעל, מופטר הוא מכל חיוביו כלפי רעייתו. ודוק ; על ידי השלשת הגט והפקדתו בבית הדין הרבני, ממנה הבעל את בית הדין - כמעין שלוח שלו - למסירת הגט לרעייתו, לכשיתאפשר לה לקבלו.

7.         ובחזרה למקרה שלנו. בית הדין הרבני האזורי - טבריה, הוציא מתחת ידו ביום 16.11.1959 בעניינם של המנוח והאישה הראשונה, פסק דין המורה כדלקמן :

"בהתאם לפסק דין שניתן בתאריך י"א ניסן תשי"ט (תיק מס'-135/ תשי"ט) ואחרי שהחליט כ"ג מרן הרב הראשי לישראל שליט"א בישיבת הרבנות הראשית ביום כ"ה תשרי תש"ך לאשרו, ואחרי שהמבקש הנ"ל השליש ג"כ לאשתו בתיק מס' 67/תש"ך. ומילא את כל מה שהטלנו עליו בהתאם לפס"ד אנו מחליטים להתיר למבקש מר בן ציון כהן הנ"ל לישא אישה הראויה לכהן על אשתו, והיתר זה זקוק לאישור סופי מכ"ג הרב הראשי לישראל.

            ניתן ביום ט"ו לחודש מרחשון שנת תש"ך".

            כאמור בפסק הדין, ההיתר שניתן מותנה באישור הסופי של הרב הראשי לישראל, ואכן אישור כזה ניתן בהמשך באותה שנה על ידי הרב הראשי לישראל והראשון לציון יצחק ניסים. 

סעיף 146 לחוק הירושה:

8.         שני הצדדים הפנו להוראת סעיף 146 לחוק הירושה, כאשר כל אחד מהם מצדד בפרשנות הנראית בעיניו כמתבקשת ומתחייבת הן על פי כללי הפרשנות הלשונית והן על פי כללי הפרשנות התכליתית, ואשר על פיה יש לקבל את עתירתו.

וכך מורה סעיף 146: