פסק דין
בפני תביעתו של התובע כנגד הנתבעת, שהוגשה על הסך של 10,000 ₪, בסדר דין מהיר, וזאת בשל רשלנות והפרת חובות חקוקות שלטענתו ביצעו אנשי המשטרה והתביעה, בחקירתו ובהעמדתו לדין
בת.פ. 4365/05 (בימ"ש השלום ב"ש) בעבירות של העלבת עובד ציבור והפרעה לשוטר, מהן זוכה על ידי כב' הש' נ' אבו טהא, בפסק דינו מיום 7/9/2010.
בפתח הדברים אציין כי לטעמי איני מוסמך לדון בבקשתו של התובע כי ייפסק לו פיצוי, בהליך זה, על פי האמור בסע' 80 לחוק העונשין, וזאת מאחר שהדיון בבקשה מעין זו צריך להתברר רק בפני המותב בתיק הפלילי, כפי שנפסק - "סעיף 80 מעמיד לרשות נאשם שזוכה מתכונת דיונית מקוצרת לבירור שאלת זכאותו לפיצוי בגין מעצרו ולשיפוי בגין הוצאות הגנתו, אם על יסוד העילה כי 'לא היה יסוד להאשמה' ואם על יסוד העילה בדבר קיומן של 'נסיבות אחרות המצדיקות זאת'. ההכרעה בהליך כזה, שאינו אלא ספיח טפל להליך הפלילי העיקרי, אמורה, ככלל, להתבסס על הראיות שהובאו במשפט הפלילי" (ההדגשה שלי – י.ב. - מתוך רע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' יוסף, פ"ד נו (5) 493).
הדבר אף עולה מתקנה 2 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982: "בקשה תוגש לבית משפט עם תום הדיון בענין המעצר, האישום או המאסר של המבקש; הוגשה הבקשה לאחר סיום הדיון, תוגש לערכאה הראשונה שדנה בענינו של המבקש" (ההדגשה שלי – י.ב.), וכן מהאמור בתקנה 7 לפיה: "ערעור על החלטת בית משפט בבקשה לפי תקנות אלה יוגש ויידון בדרך שמגישים ערעור פלילי ודנים בו." (ההדגשה שלי – י.ב.).
ברור לפיכך, כי הליך פסיקת הפיצוי על פי סע' 80 לחוק העונשין הינו הליך שנספח להליך הפלילי, והערעור עליו אף הוא ערעור פלילי, ואין הוא יכול ל"הסתפח" לתביעה אזרחית.
התובע טוען לרשלנות המשטרה והתביעה המשטרתית ולהפרת חובותיהן החקוקות בטיפול בעניינו, החל מרגע תחילת האירועים המתוארים בכתב האישום שהוגש כנגדו, ועד לעצם הגשת כתב האישום וניהול המשפט.
אתאר, אם כן, את ההשתלשלות העובדתית הרלוונטית, בקצרה, כפי שעלתה מן העדויות שנשמעו בפני וכן בפני כב' הש' אבו-טהא בהליך הפלילי:
האירוע עצמו
ביום 1/6/2004, בסמוך לשעה 19:30, שהה התובע במרכז "ביג" בבאר-שבע.
באותו מעמד ובמקום סמוך, שני מתנדבים של המשמר האזרחי החנו את הניידת המשטרתית בה נסעו בחניית נכים, בסמוך לרכב אחר שחנה אף הוא בחניית נכים, וזאת לאחר שהבחינו שמנוע הרכב האחר דולק, ובספסל האחורי ישובים שני ילדים.
לאחר זמן קצר הגיעה נהגת הרכב האחר, והמתנדבים החלו לרשום דו"ח תנועה בנוגע לעבירה שביצעה.
בשלב זה, או בסמוך לפני כן, הגיע התובע לזירת האירוע והחל לצלם את המתנדבים.
כמו כן, החל התובע לומר למתנדבים אמירות כגון: "שונא את המשטרה", "זבלים", "אף אחד לא יכול על המשטרה הזו רק בן לאדן".
לטענת המתנדבים, בשלב זה אף היכה התובע באגרופו על מכסה המנוע של הניידת או פתח וטרק את דלתות הניידת.
המתנדבים ביקשו מהתובע להזדהות באמצעות תעודה מזהה והתובע טען שאין להם כל עילה, אך מסר תעודה מזהה (רישיון נהיגה).
בשלב זה, לטענת התובע, שמע כי בדעתם להזמין "בילוש" ולכן עזב מיד את המקום.
שלב החקירה
עוד באותו היום ניגשו המתנדבים לתחנת המשטרה בבאר-שבע ומסרו עדות אודות האירוע.
כנגד התובע נפתח תיק חקירה ואולם ביום 5/7/2004 התקבלה החלטה שלא להוסיף ולחקור את תלונת המתנדבים, וזאת משום ש"נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך החקירה" (ת/5).