אין לראות בשימוש בכח הרוב על מנת לייעל את תפקוד החברה כקיפוח המיעוט

1.         המבקש שהינו בעל כ-30% ממניות המשיבה 1 (להלן: "החברה") מלין על קיפוחו ע"י המשיבים 2-4 אשר להם יחדיו כ-70% מהון המניות.

בתובענה שבפני עותר הוא לסעדים הצהרתיים בדבר בטלות החלטות שהתקבלו באסיפת דירקטוריון החברה ביום 26.2.89 בדבר זכויות החתימה בחברה וכך גם החלטות הנוגעות לתנאי שכרו והעסקתו של המשיב 2 בחברה (להלן: "המשיב").

עוד עותר המבקש לשורה של סעדים הצהרתיים וחיובים כספיים שיהיה בהם לתקן או להסיר את הקיפוח כבעל מניות מיעוט בחברה, ו/או לחייב את המשיבים לרכוש את חלקו במניות החברה לפי שווי שנקבע ע"י מומחה או "איש מקצוע נייטרלי".

עתירתו והסעדים המבוקשים על ידו מתבססים על הוראת סעיף 191 לחוק החברות לפיה:

"191.א: התנהל ענין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי ביהמ"ש לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו ענייני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה, כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה.

ב. הורה בית המשפט, כאמור בסעיף קטן (א) יובאו בתקנות החברה ובהחלטותיה השינויים המתחייבים מכך, כפי שיקבע בית המשפט ויראו שינויים אלה כאילו נתקבלו כדין בידי החברה; עותק מן ההחלטה תישלח לרשם החברות, ואם החברה היא חברה ציבורית - לרשות לניירות ערך.

2.         בטרם אבחן הנסיבות והעובדות עליהן מבסס המבקש את תביעתו וטענתו כי קופח ע"י בעלי מניות הרוב בחברה, יש לבחון מהו קיפוח בראי הפסיקה ואימתי יתערב בית המשפט בהחלטות החברה על מנת להסירו.

נקבע בע.א. 2699/92 בכר - תעשיות מזון מטוסים (פד"י נ'(1) 238) בהתייחסו למונח קיפוח בסעיף 235 לפקודת החברות אשר בוטל עם כניסתו לתוקף של חוק החברות וסעיף 191 שבו בכלל זה:

"הקיפוח פנים רבות לו, לעיתים מתוחכמות ולעיתים גבוליות ועל סף הרציונל העסקי. רבות עמלו מלומדים ובתי משפט על הגדרת המונח "קיפוח", בנסיון לתת בסיס תיאורטי לשכל הישר ולתחושת ההוגנות העומדים מאחורי הסעיף.

קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בלתי הוגנת במתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה. נגישותם של בעלי רוב המניות לעמדות כח, העולה על זו של המיעוט והרצון למנוע שכח זה יופעל בצורה פוגענית, הביאו לטווית רשת הוראות "אתית" בחוק ובפסיקה על מנת לרסנו: בעל מניות השליטה הוא בעל הכח בחברה, הוא שולט בנכסי זולתו. כח זה מקורו במניות השליטה המעניקות לו כוח הצבעה באסיפה הכללית של בעלי מניות ובמינוי מנהלים... על כן מטיל הדין על בעל הכח חובת אמון כדי למנוע את ניצולו של ה"כח לרעה".

(ע.א. 817/79 קוסוי- בנק פויכטונגר - פד"י ל"ח (3) 253).

מגמת הפסיקה דהיום היא להגמיש קריטריונים ואמות מידה בעת שבוחנים את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה על מנת לקבוע קיומו או אי קיומו של קיפוח. הדגש לפי מגמה זו מושם יותר על תוצאות הקיפוח כלפי המקופח ופחות על התנהגות בעלי הרוב המקפח.

(ראה פרשת בכר הנ"ל וע.א. 275/89 דוידסון - אורנשטיין פד"י מו (1) 125).

עוד נקבע בפסיקה כי:

"עילת הקיפוח היא עילה שעניינה אופן הניהול הפנימי והארגון של החברה והשפעתו על בעלי המניות בה. עניינה ביקורת על הפעלת כח השליטה של הרוב כלפי המיעוט... היא עשויה לקום במקום שבו מתקבלות בחברה החלטות או נעשות פעולות הפוגעות בזכויותיהם המקוריות של חלק מחבריה".

(ע.א. 3051/98 דרין נ' חב' השקעות דיסקונט בע"מ - פד"י נט(1) 773).

ועוד:

"מצב בו בעלי המניות בחברה מתעשרים בצורה בלתי הוגנת על חשבון בעלי מניות אחרים עשוי להקים לאחרונים עילה לתביעה בגין קיפוח".

(ע.א. 9014/03 - גרינפלד - לסר) (לא פורסם).