לפניי בקשה מטעם משיבים 8 - 20 לחיוב העותרת בהוצאותיהם.
1. העתירה שבכותרת הוגשה ביום 1.2.1999 נגד משיבים 7-1. התבקש בה צו על תנאי המופנה נגד משיבים אלה, בו הם נדרשו להימנע מלפעול בכל דרך שהיא לפגיעה בזכויות העותרת ובהשקעותיה במקרקעין עליהם חלים החוזים המשולשים התלת-שנתיים המתחדשים (להלן - החוזים המשולשים). משיבה 2, מועצת מקרקעי ישראל, נדרשה להימנע מלדון באי חידוש או בביטול החוזים המשולשים. כן נדרשה המועצה להימנע מלקבל את הצעת ההחלטה שהובאה לדיון בישיבתה מיום 19.11.1998, כפי שנוסחה במסמך מיום 5.11.1998, שעניינה אי הארכת חוזים משולשים עם העותרת. משיב 1, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) נדרש להמשיך ולהתקשר עם העותרת בחוזים המשולשים ולהימנע משינוי המצב הקיים, לפיו לא תבוצענה עסקאות במקרקעין עליהם חל חוזה משולש, אלא בהסכמת העותרת. עד לדיון בעתירה התבקש צו ביניים להימנע מלקבל החלטות שמשמעותן ביטול או אי חידוש החוזים המשולשים, להימנע משינוי המצב הקיים ולהמשיך ולהאריך את החוזים המשולשים המסתיימים בימים אלה.
2. ברקע הדברים עומדת פעילותה של העותרת כמוסד המיישב שליווה את הקמתם של ישובים חקלאיים בישראל וסייע בהתבססותם. הקרקעות עליהם הוקמו הישובים הוחזקו על ידי המתיישבים במעמד של בעלי רשות מהעותרת, לה הושכרו הקרקעות מטעם המדינה (או המינהל). יחסי הצדדים עוגנו בחוזים משולשים בין המדינה כמשכיר - מצד אחד; לבין העותרת כשוכר - מצד שני; לבין האגודה השיתופית החקלאית כבעלת רשות שימוש בקרקע מהשוכרת - מצד שלישי. בראשית שנות ה-90 - על רקע שינויים נרחבים במדיניות הקרקעית בישראל - קיבלה מועצת מקרקעי ישראל החלטות בנושא שינוי ייעודה של קרקע חקלאית, אשר היטיבו משמעותית עם מחזיקי קרקע חקלאית שייעודה שונה למגורים, מסחר וכדומה. על רקע זה נתגלעו חילוקי דעות באשר לזכויותיה של העותרת כמוסד מיישב ומכוח ההתקשרות בחוזים המשולשים. העילה המיידית להגשת העתירה הייתה הצעת החלטה מיום 5.11.1998 שהייתה על סדר יומה של מועצת מקרקעי ישראל, לפיה "מיד עם סיום החוזה המשולש שבתוקף לגבי כל ישוב מבוסס, החוזה המשולש לא יוארך ותחתיו ייחתם בין האגודה ובין המינהל חוזה דו צדדי".
3. עם הגשת העתירה הוצאו (ביום 2.2.1999) צו על תנאי כמבוקש וצו ביניים בו הורה בית המשפט למשיבים להימנע מלקבל החלטות שמשמעותן ביטול או אי חידוש החוזים המשולשים, וכן להימנע משינוי המצב הקיים, לפיו אין לבצע עסקאות של שינוי ייעוד במקרקעין עליהם חל חוזה משולש, אלא בהסכמת העותרת. ביום 10.6.1999 פנו לבית המשפט משיבים 18-8 וביקשו להצטרף כמשיבים לעתירה. בבקשה, שהוגשה בהסכמת משיבים 7-1, נטען כי הפונים הם תנועות התיישבות חקלאית בישראל המייצגים כ-730 ישובים חקלאיים. לטענתם, הסעדים המתבקשים בעתירה מונעים מהישובים החקלאיים את האפשרות להתקשר עם המינהל בחוזי חכירה דו צדדים ובכך פוגעים בישובים החקלאיים. מכאן בקשת ההצטרפות. העותרת נתנה הסכמתה לצירוף, אך הדגישה כי אינה רואה במשיבים 18-8 צד לסכסוך בינה לבין משיבים 7-1 וכי מהעתירה עולה בבירור כי אין בה כדי לפגוע בזכויות מוקנות של משיבים 18-8. משיבים 18-8 צורפו לעתירה במסגרת הדיון ביום 23.6.1999. בית המשפט הוסיף וקבע בתום אותו דיון כי לפי הצעתו ובהסכמת בעלי הדין, יועלה הסכסוך לפני ראש הממשלה או לפני ועדת השרים שלעניין. הפרקליטות התבקשה להודיע תוך שלושה חודשים מה התחדש בעניין. כן התבקשו בעלי הדין לעדכן תוך שבועיים אם הגיעו להסדר בנושא צו הביניים. ביום 30.12.1999 נתקבלה הודעת עדכון לפיה לאחר שהנושא על כל היבטיו נשקל על ידי שר האוצר, נמצא כי לא ניתן להגיע להסכמה על יישוב הסכסוך מחוץ לכתלי בית המשפט.
4. בית המשפט שב איפוא וקיים דיון בעתירה (ביום 23.5.2000) במהלכו הוסכם על העברת ההליך לגישור. אשר לצו הביניים, לאחר שהעותרת השאירה את העניין לשיקול דעת בית המשפט, קבע הוא בהחלטתו זו לבטל את צו הביניים. בחלוף כשנתיים שבה והעותרת וביקשה צו ביניים בעניינם של שני ישובים - מושב בית נחמיה וקיבוץ מגל. ביום 7.5.2002 ניתן במעמד צד אחד צו ביניים-דביניים האוסר על המינהל לבטל את החוזה המשולש עם ישובים אלה. צו הביניים הותנה בצירופם של ישובים אלה כמשיבים לעתירה, והעותרת אמנם הודיעה (ביום 8.5.2002) על צירופם כמשיבים 20-19. בד בבד נמשך הליך הגישור בין הצדדים ומעת לעת נמסרו עדכונים לבית המשפט. ביני לביני, בוטלו החלטות מועצת מקרקעי ישראל בעניין שינוי יעודה של קרקע חקלאית (החלטות 717, 727 ו-737) והעניין הועמד לבחינה מחודשת של המועצה (בג"ץ 3939/99 קיבוץ שדה נחום נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(6) 25). על רקע זה והמשך הליך הגישור, סברה העותרת כי לעת הזו אין טעם בקיום דיון. המדינה, מנגד, עמדה על קיום דיון בעניין צו הביניים, מכיוון שקיבלה על עצמה שלא לבטל את החוזים המשולשים עם כלל הישובים, ולא רק עם משיבים 20-19 בעניינם ניתן צו ביניים-דביינים.
5. ביום 21.9.2003 קיים בית המשפט דיון, בסיומו הגיעו העותרת והמשיבים 6-1 לכלל הסדר מוסכם (לעניין צו הביניים) שעיקריו היו מקובלים גם על יתר המשיבים. על פי ההסדר, קיבל על עצמו המינהל להודיע לעותרת בכתב על כל מקרה שבו יחליט לכרות חוזה דו-צדדי עם אגורה חקלאית הקשורה או שהייתה קשורה בחוזה תלת-צדדי שהעותרת היא צד לו. לאחר הודעה כאמור תודיע העותרת תוך 90 יום עמדתה ביחס לכריתת החוזה, ובהיעדר הסכמה, תהא רשאית לפנות בתובענה מתאימה לבית המשפט המוסמך ולעתור במסגרתה לקבלת סעד זמני. בהעדר תגובה מצד העותרת יהא המינהל רשאי לכרות חוזה דו צדדי. נוכח המוסכם בין הצדדים בוטל צו הביניים-דביניים שניתן במעמד צד אחד נגד המשיבים 20-19. הצדדים התבקשו לשוב ולעדכן את בית המשפט אם הליך הגישור הסתיים ואם לנוכח תוצאותיו העתירה עודנה טעונה בירור. מעת לעת הוארך המועד להגשת עדכון כאמור. ביום 9.10.2005 הגישו משיבים 6-1 הודעה על סיום הליך הגישור מבלי שהצדדים הגיעו לכלל הסדר וביקשו כי התיק ייקבע להמשך דיון. משיבים 6-1 ציינו כי עד למועד הדיון יפעלו על מנת לנסות ולהגיע להסכמות עם העותרת. הם הוסיפו וביקשו להביא לידיעת בית המשפט שתי החלטות ממשלה להפעלתן ולתקצובן המשותף של תוכניות לחינוך יהודי-ציוני בתפוצות ושל פרויקט "מסע". חרף ההודעה, נמשכו המגעים מחוץ לכתלי בית המשפט בין העותרת לבין המשיבים 6-1 להסדרת המחלוקות שבעתירה.
6. ביום 2.11.2006 פנו משיבים 6-1 לבית המשפט וביקשו לקבוע את התיק להמשך דיון, נוכח הזמן הרב שחלף מבלי שהצדדים הצליחו להגיע להסכמות שיהיה בהן כדי לייתר את הדיון בעתירה. לאחר שגם העותרת הודיעה על רצונה בהמשך הדיון בבית המשפט, העתירה נקבעה לדיון ליום 14.6.2007. עובר לדיון הגישה העותרת (ביום 9.5.2007) בקשה למחיקת העתירה ללא צו להוצאות. נמסר בהודעה כי לאחר שניסיונות הידברות נוספים בין הצדדים לא עלו יפה, סבורה העותרת כי אין מקום בהמשך ניהולה של העתירה. נמסר כי הבסיס להמשך ניהול העתירה עד כה היה הליכי הגישור וההידברות שנוהלו על בסיס העתירה בשנים האחרונות. כל עוד הליכי ההידברות נמשכו, שימשה העתירה את מטרתה. אך שעה שהתחוור כי הליכי הגישור לא עלו יפה, סבורה הייתה העותרת כי העתירה מיצתה את עצמה וכי יש למוחקה, על אף שהסכסוך בין הצדדים לעתירה טרם הסתיים.
7. הבקשה למחיקת העתירה ללא צו להוצאות הוגשה בהסכמת משיבים 6-1. משיבים 20-8, מנגד, לא התנגדו למחיקת העתירה אך עמדו על הוצאותיהם. העתירה נמחקה כמבוקש ביום 10.5.2007. נותר איפוא להכריע בעניין ההוצאות. עמדת העותרת בעניין זה פורטה בהרחבה בבקשה למחיקת העתירה. לדבריה, הרקע להגשת העתירה היה כוונתה של מועצת מקרקעי ישראל להביא לדיון הצעת החלטה שלא להאריך את החוזים המשולשים, תוך פגיעה בזכויותיה ובהשקעותיה של העותרת במקרקעין של אותם ישובים. העותרת הדגישה כי בעקבות הצווים שהוציא בית המשפט עם הגשת העתירה נמנעה מועצת מקרקעי ישראל מדיון בהצעה, ועד כה לא דנה באותה הצעה או בכל הצעה דומה אחרת. בכך הוגשמה למעשה מטרתה המקורית של העתירה. העותרת הוסיפה והדגישה כי התקיים הליך גישור ממושך, בו נטלו חלק בעיקרו של דבר העותרת והמדינה (משיבים 6-1). ההידברות בין הצדדים נעשתה, לדברי העותרת, בשיתוף הדרגים הגבוהים ביותר לרבות ראש הממשלה, שרי ממשלה והיועץ המשפטי לממשלה. ההליך ארך זמן, בין היתר בשל חילופי השלטון מעת לעת וצרכי השעה הדוחקים. העותרת ציינה כי על רקע ההידברות התקבלו החלטות ממשלה לפעול ולתקצב, בשיתוף עם העותרת, תוכניות חינוכיות בתפוצות. העותרת מייחסת את קבלתן של החלטות הממשלה להליך הגישור שנוהל בין הצדדים וסבורה שהחלטות אלו הן תוצאה ישירה של הליך הגישור, הגם שלא היה בכך כדי לסיים את הסכסוך בין הצדדים.
8. העותרת מוסיפה וטוענת כי למרות שהעתירה הייתה תלויה ועומדת שנים ארוכות, היא לא נדונה כלל לגופה, והתקיימו בה הליכים מקדמיים בלבד. את התמשכות ההליכים משייכת העותרת לטיבו של הסכסוך המורכב והרגיש ולזהות הצדדים לעתירה. העותרת סבורה כי העתירה השיגה את מטרותיה באופן שהסעדים המקוריים שהתבקשו במסגרתה התקבלו הלכה למעשה. לשיטתה של העותרת, הגם שחלים על העתירה המבחנים המנחים על פי הלכת נסאסרה (ראו בג"ץ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217), הרי שאינה פונה בבקשה להחזר הוצאותיה. בהתחשב בכך, סבורה היא כי אף אין מקום לחייבה בהוצאת של מי מהמשיבים. לבסוף, טוענת העותרת כי הינה גוף וולונטרי הפועל למען מטרות ציבוריות ועיקר הכנסותיה מתרומות. מכאן שפסיקת הוצאות, משמעותה פגיעה בתורמיה.
9. בעקבות עמדת העותרת הגישו משיבים 6-1 הודעת הבהרה ביחס לשני נושאים שעלו בעמדת העותרת. ראשית, משיבים 6-1 ביקשו להבהיר כי טענת העותרת - לפיה מאחר ועד היום לא הוגשה למועצת מקרקעי ישראל הצעת החלטה נגדה הוגשה העתירה הגשימה העתירה את מטרתה - עומדת בניגוד גמור לכך שבפועל ממשיך המינהל לחתור לחתימה על חוזים דו-צדדיים עם כל ישוב המבקש זאת, ובפועל נחתמים מאז הגשת העתירה חוזים דו צדדיים שמחליפים את החוזים התלת צדדיים שקדמו להם. לעותרת ניתנת הודעה על הכוונה לעבור לחוזה דו צדדי ובידה האפשרות לפנות בתובענה לבית המשפט האזרחי המוסמך. הבהרה שנייה שהתבקשה היא כי החלטות הממשלה בעניין חינוך יהודי ציוני ליהדות התפוצות התקבלו על בסיס עניינה העצמאי של הממשלה להקצות משאבים לטובת העניין מתוך הכרתה בחשיבות הנושא. החלטות הממשלה אינן משקפות את דרישות העותרת בהליך הגישור. משיבים 6-1 טענו כי אף שלשיטתם לא היה מקום להגשת העתירה מלכתחילה, אין הם מתנגדים למחיקתה בלא צו להוצאות, כפי שביקשה העותרת. משיבה 7 מסרה גם היא כי אינה עומדת על פסיקת הוצאות בעתירה.
10. מנגד, דורשים משיבים 20-8 חיוב העותרת בהוצאות הריאליות שנגרמו להם כתוצאה מהגשת העתירה. משיבים 18-8 טענו כי מדובר בעתירה מופרכת, חסרת בסיס, שהוגשה תוך התעלמות במפגיע מהזכויות המהותיות של הישובים והמתיישבים. העתירה נועדה למנוע מהם לעגן פורמאלית את זכויותיהם כחוכרים במקרקעין, על מנת שישמשו כ"בני ערובה" במסגרת דרישות כספיות של העותרת מהמדינה. נטען כי מאז הוגשה העתירה ויתרה העותרת על עמדתה ולא מנעה התקשרות בחוזים דו-צדדיים. עיקר טענותיה של העותרת אף נדחו בהתדיינויות בעניין ישובים פרטניים. נטען עוד, כי העותרת התעקשה שלא לדון בעתירה לגופה בשל הליך הגישור, אף שלא היה טעם בניהולו. ניהול התיק הצריך, כך נטען, מאות שעות עבודה בשל ההיקף הרב של החומר וניהול מגעים ממושכים.
11. משיב 19 טוען כי על העותרת לשפותו בגין חסרון הכיס שנגרם לו, עקב צירופו לעתירה וההליכים שנקטה העותרת כנגדו במסגרתה. לטענתו, מדובר בניצול לרעה של הליכי משפט מצד העותרת, אשר פעלה שלא בתום לב. משיב 19 טוען כי תביעותיה של העותרת הן כספיות ועל כן לא היה כלל מקום לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק אלא לבתי המשפט האזרחיים המוסמכים. משיב 19 מוסיף וטוען כי העותרת עשתה כל שביכולתה למנוע דיון בעתירה לגופה ודבקה בהליכי גישור ריקים מתוכן, על מנת להשאיר את העתירה תלויה ועומדת. משיב 19 אינו מקבל את הטענה כי בעתירה התקיימו הליכים מקדמיים בלבד, ומדגיש כי צו הביניים נדון לגופו לפני הרכב לאחר שהוגשו תגובות מפורטות. משיב 19 טוען כי לא היה צידוק לצרפו לעתירה, ובודאי שלא היה מקום לבקש צו ביניים נגדו. נטען כי למושב ולחבריו נגרמו נזקים כבדים עקב צו הביניים שמנע חתימה על הסכם משבצת דו-צדדי משך למעלה משנה, כמו גם קבלת שירותים חיוניים מהמינהל. בתקופת צו הביניים לא ניתן היה לבצע עסקאות בנחלות או לקבל היתרי בנייה לבתי מגורים ומבנים חקלאיים. המשיב מציין כי צו הביניים לא הותנה בהפקדת ערובה או התחייבות לשיפוי מצד העותרת בגין הנזקים שיגרמו, ובכך למעשה נמנע מן המשיב שיפוי מן העותרת. עוד טוען משיב 19 כי בא כוחו השקיע שעות עבודה רבות בעתירה, בשל היקפה הנרחב ובשל השאלות העובדתיות והמשפטיות המורכבות העולות בה.
12. גם בפי משיב 20 טענות לחוסר תום לב מצד העותרת לניצול לרעה של הליכי בית משפט. גם הוא קובל על כך שצו הביניים לא הותנה בהפקדת ערובה, כך שאין לו מקור לשיפוי בגין ההוצאות והנזקים שנגרמו לו. משיב 20 עומד בהרחבה על התביעה הפרטנית שהגישה העותרת בעניינו לבית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתה נדחתה בקשתה לצו מניעה זמני. בעקבות זאת, נחתם הסכם דו צדדי בין המינהל למשיב 20. משיב 20 מדגיש גם הוא כי העותרת לא השיגה את מטרתה בעתירה, שכן המינהל נוהג לחתום חוזים דו-צדדיים עם ישובים רבים, מבלי לקבל את הסכמת העותרת.
13. לאחר שעיינתי בעמדות בעלי הדין ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לחייב את העותרת בהוצאות המשיבים 20-8 להידחות. ככלל, יש טעם רב בעמדה לפיה מקום בו נמחק הליך על ידי מגישו בטרם התברר והוכרע לגופו, ישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. בעל דין היוזם הליך כלפי יריבו, תוך גרירתו להוצאות, חייב להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על ההוצאות שנגרמו לו. עם זאת, לא בכל מקום בו חוזר בו בעל דין מן ההליך, יביא הדבר בהכרח לחיובו בהוצאות הצד שכנגד. יישומו של העיקרון נבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, בין היתר, בשים לב לשאלה מדוע חזר בו יוזם ההליך מההליך שהגיש. כך, למשל, במקרים בהם בעל דין חוזר בו מעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק לאחר שבא על סיפוקו, אין הוא מחויב, על פי רוב, בהוצאות והמשיב אף עשוי להתחייב בהוצאותיו של העותר על פי האמות המידה שנקבעו בהלכת אל נסאסרה (בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217).
14. הכללים בעניין פסיקת הוצאות חלים הן כאשר יוזם ההליך מבקש הוצאות והן כאשר הדרישה באה מכיוונו של בעל הדין שכנגד. שאלת החיוב בהוצאות נקבעת תוך בחינת הצידוק שבהגשת העתירה מלכתחילה והסעד שקיבל העותר בפועל (ראו, בג"ץ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2005); בג"ץ 703/89 ענת מכבסת קיטור בע"מ נ' משרד הבריאות (לא פורסם, 12.7.1990). כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו טרם זמנו, מבלי שזכה לסעד אותו ביקש, נקודת המוצא היא כי מגיש ההליך ישא בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. במצב זה אין החלטה הקובעת את צידקת הגשתו של ההליך, ומבין שני בעלי הדין, וככלל, ראוי כי זה שגרם להוצאות ישא בהן. מחיקת ההליך ללא קבלת הסעד, יש בה כדי להצביע, על פני הדברים, על כך שהגשת ההליך לא הייתה מוצדקת מלכתחילה. מדובר, עם זאת, בהנחה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך (ראו, בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ (לא פורסם, 13.2.007); ע"א 11788/05 סגל נ' בן ארצי (לא פורסם, 8.11.2006)). עצם העובדה כי עותר מחק עתירתו מבלי לקבל הסעד אותו ביקש אינה מעידה בהכרח כי העתירה לא הייתה מוצדקת כשם שקבלת הסעד כשלעצמה אינה מעידה על היות העתירה מוצדקת. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו וליישם את אמות המידה הנזכרות תוך התאמה לנתוניו של כל מקרה.
15. בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניי, נחה דעתי כי אין מקום לפסיקת הוצאות. אמנם, אין מחלוקת כי העתירה נמחקה ביוזמת העותרת מבלי שנתבררה לגופה. אין חולק גם על כך שמשיבים 20-8 נשאו בהוצאות עקב הגשת העתירה וצירופם כמשיבים בה. אך הצדדים חלוקים בשאלת צידקתה של העתירה ובשאלה אם השיגה את יעדיה. כאמור, עסקה העתירה בשאלות עקרוניות של מדיניות ממשלת ישראל ומועצת מקרקעי ישראל בהסדרת מעמדם המשפטי וזכויותיהם של הגורמים הקשורים בהתיישבות החקלאית בישראל. שורשיה של העתירה בהסדרים היסטוריים עוד בטרם הוקמה המדינה. היא נסובה על שאלות מדיניות מורכבות ורגישות, שמשליכות על כלל ההתיישבות החקלאית. היא עמדה במרכזו של הליך גישור ממושך שהתנהל בדרגים בכירים. מעיון בעתירה ובתיק בכללותו נראה, על פניו, כי העתירה העלתה טענות כבדות משקל שהיו ראויות להתברר. רושם זה מתחזק נוכח העובדה שהוצא צו על תנאי מיד עם הגשת העתירה. על רקע זה אין בידי לשלול - לעניין פסיקת הוצאות - את הצידוק בהגשת העתירה מלכתחילה.
16. אשר לשאלה האם העתירה הגשימה את מטרתה, אין ספק כי, בסופו של יום, העתירה לא מנעה מן המינהל שלא לחדש את החוזים המשולשים שהסתיימו. מאז בוטל צו הביניים-דביינים (ביום 21.9.2003) מתקשר המינהל בחוזים דו-צדדיים עם אגודות שיתופיות, תחת החוזים המשולשים עם העותרת והאגודות. עם זאת, צו הביניים שהוצא עם הגשת העתירה מנע קבלת החלטה במועצת מקרקעי ישראל, המעגנת את הפרקטיקה של מעבר להתקשרות בחוזים דו-צדדיים. גם לאחר שבוטל צו הביניים לא התקבלה ההחלטה או החלטה דומה. החשש מפני אותה החלטה היה העילה המיידית להגשת העתירה. אי קבלת ההחלטה היה אחד מן הסעדים המרכזיים שהתבקשו בעתירה. השאלה עד כמה תרמה העובדה שלא נתקבלה החלטה כאמור במועצת מקרקעי ישראל לקידום עניינה של העותרת בסכסוך עם המדינה היא שאלה מורכבת, בין היתר בשים לב לתמורות המהותיות שחלו במדיניות הקרקעית מאז הוגשה העתירה ועד היום. לא ניתן להידרש לה במסגרת הדיונית המוגבלת של פסיקת הוצאות. לעניין ההוצאות, די בכך שכפי שהתבקש בעתירה, נמנעה מועצת מקרקעי ישראל מלקבל החלטה בדבר אי חידוש החוזים המשולשים, יהיו השלכות העניין אשר יהיו.
17. לעניין ההוצאות יש להביא בחשבון גם את העובדה כי במשיכת העתירה לא ויתרה העותרת על דרישותיה הכספיות כלפי המינהל, אלא בחרה להסתפק בבירור פרטני שלהן בהליכים אזרחיים. אכן, ההסדר שהושג בין העותרת למשיבים 6-1 בעקבות צו הביניים (השני) עיגן מסלול דיוני לפיו המחלוקת הכספית בין העותרת לבין המדינה בקשר עם ביטולו של כל חוזה משולש פרטני מתבררת במסגרת תובענה כספית בבית משפט אזרחי, ככל שהעותרת בוחרת להגיש תובענה כאמור (לאחר שנמסרת לה הודעה על אי חידוש החוזה המשולש). בכך הוסט מסלול הדיון מתקיפה של המדיניות הכוללת של מועצת מקרקעי ישראל לגבי כלל החוזים המשולשים בהתיישבות החקלאית לתביעה כספית מצד העותרת לגבי ישובים פרטניים. התווית מסלול הדיון החלופי מספקת הסבר, ולו חלקי, למשיכת העתירה. לבסוף, לא ניתן לשלול את הזיקה בין הגשת העתירה והליך הגישור הממושך שהתנהל בעקבותיה לבין החלטות הממשלה בעניין חינוך יהודי בתפוצות. העובדה כי לממשלת ישראל עניין עצמאי בפרויקטים אלה אינה גורעת מכך שהליכי הגישור, שהתנהלו בדרגים הבכירים ביותר, תרמו לקבלת החלטות הממשלה, בהן רואה העותרת סיפוק מסוים של דרישותיה מן המדינה.
18. במסגרת הדיון בהוצאות לא ניתן להתעלם גם מכך שמחיקת העתירה ללא הוצאות מוסכמת על משיבים 7-1, שהם בעלי הדין המרכזיים בעתירה. הליכי הגישור התנהלו בעיקרו של דבר בין העותרת למשיבים אלה. למשיבים האחרים היה חלק קטן בלבד במסגרת העתירה, ודומה כי הם לא נטלו חלק פעיל בהליכי הגישור. העתירה במקורה לא הוגשה כנגד אף אחד מהם. משיבים 18-8 צורפו לבקשתם שלהם ואילו משיבים 20-19 צורפו על פי דרישת בית המשפט. מכאן שגרירתם להוצאות אינה רובצת ישירות לפחתה של העותרת. יצוין, כי פסיקת הוצאות באה לשפות את בעל הדין על חסרון כיס שנגרם לו בשל עלות ההתדיינות השיפוטית (הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין) ולא על נזקים שנגרמו לו בשל עצם קיומו של ההליך השיפוטי וסעדים שניתנו במסגרתו. מכאן שכלל אין להיזקק לדרישות המשיבים בעניין פיצוי על נזקים נטענים עקב צו הביניים, במסגרת פסיקת הוצאות. לבסוף יוער כי, בעתירות דומות באופיין - המעלות שאלות ציבוריות-עקרוניות הראויות להתברר - לא פעם נמנע בית המשפט מפסיקת הוצאות לטובת צד זה או אחר, גם כאשר העתירות מוכרעות לגופן. לא כל שכן כאשר הן מגיעות לכלל סיום ללא דיון והכרעה.