אין להקל בעונש הפסילה שנגזר על אדם שנסע במהירות מופרזת ושלא התייצב לדיון

1. המערער מסתייג מהחלטת בית משפט השלום לתעבורה באשקלון (ב"ש 213/07 שניתן ע"י כב' השופטת ד.קליימן) לפיה נדחתה בקשתו לבטל פסק-דין שניתן נגדו בהעדר התיצבותו. בפסק הדין נשוא הבקשה לביטול גזר בית משפט השלום באשקלון על המערער פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של חצי שנה ופסילה מותנת של חמישה חודשים לתקופה של שלוש שנים. זאת בגין הרשעת המערער בנסיעה במהירות של 144 קמ"ש בכביש בין עירוני משדרות לכיוון יד מרדכי, לאמור 54 קמ"ש מעל המותר. לטענת הסניגור המערער לא התייצב לדיון בתיק העיקרי בשל אי הבנה. לחלופין מבקש הסניגור להקל בעונש ולהורות על קיצור תקופת הפסילה.

2. הסניגור טען כי מרשו לא השמיע טענה ששכח את מועד הדיון, כפי שבית משפט קמא קבע בהחלטתו, אלא שמאחר וקצין המשטרה החזיר לו את רשיון הנהיגה שלו, הבין כי העניין הסתיים.

השאלה הראשונה שעומדת להכרעה היא האם יש לבטל את פסק הדין על רקע טענת המערער שנפלה טעות בהבנתו. התשתית העובדתית הקובעת הינה כמובן גירסת המערער בתצהיר ולא פרשנות הסניגור. המערער הצהיר בבקשתו לביטול : "זומנתי למשטרה למחרת היום - הקצין החזיר לי את הרשיון, ואני הבנתי שבכך הסתיים העניין. יצויין כי למיטב זכרוני הטופס (הדו"ח) נשאר בתחנת המשטרה, ו'שכחתי' מכל העניין". מעניין הוא כי המערער השתמש במילה "שכחתי". כך או כך, מבחן השיכחה אינו מבחן פורמלי. יצויין שאף הסניגור הסכים שלא מדובר במערער שניתן לומר לגביו : "שהוא אינו מבין". הוא מנהל ברשות שדה התעופה. מתבקשת השאלה מדוע יסיק שהעניין הסתיים ולא יתנהל הליך משפטי, רק משום שהקצין החזיר לו את רשיונו, או שמא מדובר במשאלת לב. לחדד את הנקודה יודגש שלא מעט נהגים מקבלים את רשיונם בחזרה מקצין המשטרה, מוזמנים לבית המשפט ואינם מגיעים למסקנה שההליך המשפטי הסתיים. המערער בעל הרשעות בתעבורה ועל כן חזקה עליו שמכיר את ההבדל בין דיון בפני קצין המשטרה לבין דיון בפני בית המשפט. הרי אין זה סביר שקצין המשטרה ניסה להכשיל את המערער. הלה לא פירט את הדברים שאמר קצין המשטרה שגרמו לו להבין שאין צורך בהתיצבותו בבית המשפט. כמובן, לו היה מציג המערער גירסא מפורטת יותר ניתן היה לבחון את העניין בהיבט העובדתי מול קצין המשטרה המעורב.

כך או כך החלטת בית משפט השלום לדחות את הבקשה עומדת באמת המידה של הפסיקה הרלוונטית. בעניין רוקנשטיין (ר"ע 418/85 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (3) 279 ) דחה כב' הנשיא שמגר בקשת מערער לבטל פסק דין שניתן בהעדרו ונידון לעונש פסילה תקופה של 18 חודש בתירוץ כי שכח את מועד הדיון. נפסק : "אם שכח את מועד המשפט, אין לו אלא להלין על עצמו. השכחה אינה אלא אחת מן הצורות של חוסר תשומת הלב או של הרשלנות, וערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת, הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האיכפתיות. מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך, כי המשפטים יתנהלו כסידרם ובמועד שנקבע להם מעיקרא וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דין כפול ללא צורך שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט עומס נוסף שאין הם יכולים לעמוד בו ואשר גם אינו מוצדק לגוף העניין. מי ששכח, יישא בתוצאות שיכחתו, ולא הציבור בכלל . . .". השייכות לענייננו הינה שהמבחן הקובע בבדיקת אי התייצבות נאשם בדיון בבית משפט לתעבורה אינה שכחה במובן הצר. הרציו הרחב יותר כולל שילוב של רשלנות וחוסר איכפתיות. התיאור האמור הולם את התנהגות המערער במקרה זה.

אמנם נכון הוא כי על בית המשפט לבחון שיקולים נוספים בבקשה מעין זו. אך דווקא אלה מצדיקים את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. המערער אינו כופר באשמה. נקודה זו מובילה לבקשה החלופית של הסניגוריה - צמצום תקופת הפסילה בפועל. לדעתי אין לומר כי התוצאה העונשית אינה מידתית. נסיעה במהירות של 144 קמ"ש הינה סוג של "טיסה" שמסכנת את הסביבה ואף את המערער עצמו. במהירות כזו יכולתו להשתלט אל הרכב, לבלום בעת הצורך, מוגבלת ביותר. אינני מתעלם מטענת הסניגוריה כי המערער הינו בן 53, נוהג 32 שנה ולחובתו, כך נטען, 17 רישומי תעבורה בלבד. עוד נטען כי המערער זקוק לרשיונו לנסוע בימים ובלילות לנתב"ג. אך מול אלה עומדת החלטת המערער לנסוע במהירות של כ- 150 קמ"ש בכביש שדרות יד-מרדכי. אין להשלים עם בחירה כזו. יום-יום אנו עדים למחיר שהחברה משלמת עקב בחירת אנשים נורמטיביים לקבוע את המהירות המותרת תוך התעלמות מעמדת המחוקק כאילו מדובר בהמלצה בלבד. סבורני שהעונש של פסילה בפועל הינו היעיל ביותר להלחם נגד התופעה.

3.         מסקנתי מכל האמור הינה כי לא נפלה טעות בהחלטת בית משפט לתעבורה, וכי אין הצדקה להקל בעונש הפסילה שנגזר על המערער.

הערעור נדחה.

ניתן היום כ"ה באב, תשס"ז (9 באוגוסט 2007) במעמד התובע בלבד.