אימתי ייפטר הנוהג בתום לב מהוצאות משפט?

בפני בית הדין מונחת בקשת האב לתשלום הוצאותיו, לאור פסק דינו של בית הדין מיום כ"ג בכסלו תשע"ח (11.12.17), שקיבל את ערעורו. הנימוק לבקשה זו הוא העובדה שהמערער חויב בהוצאות בערעורים שאותם הגיש (שנדחו).

בתגובה לבקשה זו, מבקשת האם שלא לחייבה בהוצאות. בתגובה זו לא ניתנה תשובה עניינית מדוע לא לפסוק הוצאותיו של האב.

האם חוזרת על טענותיה בפני בית הדין האזורי ועל טענותיה בערעור, טענות שנדחו בפסק דיננו. עוד מציינת האם בתגובתה, שבהחלטת בית הדין האזורי מיום כ"ז בטבת תשע"ח (14.1.18) מתעלם בית הדין מהחלטתו של בית הדין הגדול וחוזר על החלטתו הקודמת, החלטה שנדחתה בערעור.

בתגובה לתגובה זו מתייחס האב למצבה הכלכלי של האם ולעובדה שהאם לא משתתפת בהוצאות הילדים וחוזר על טענות שנטענו בהרחבה בערעור בפנינו ובפני בית הדין האזורי. כמו כן מזכיר גם האב בבקשתו שבית הדין האזורי מתעלם מהחלטת בית הדין הגדול. גם בתגובה זו לא ניתן נימוק לגופה של התביעה לתשלום הוצאות.

מכיוון שהבקשה המונחת בפנינו היא לעניין החזר הוצאות, החלטה זו מתייחסת לתביעת הבעל להחזר הוצאות בלבד.

דיון

חובתנו להקדים ולהדגיש שעניין זה של תשלום הוצאות הוא עניין הלכתי וחיוב זה תלוי בנסיבות כל תביעה לתשלום הוצאות, לגופה. לפיכך אין בעובדה שהמערער חויב בהוצאות במקרים אחרים בתביעות בין הצדדים, כדי לקבוע שבנידון דידן יחייב בית הדין את הצד השני בהוצאות.

לפיכך, חובתנו להבהיר מה הם המקרים שבהם יחייב בית הדין בהוצאות, ובהתאם לכך – אם יש לחייב את המשיבה בהוצאות.

חיוב הוצאות משפט – יסודותיו ותנאיו בהלכה

עניין זה של פסיקת הוצאות נפסק בשלחן ערוך (חושן משפט סימן יד סעיף ה):

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת [...] אבל אם היה מסרב לבא לבית דין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין – חייב לפרוע לו כל הוצאותיו.

וברמ"א שם: "מי שאומר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: 'לך, ואני אבוא אחריך', והלך, והשני לא הלך אחריו – צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו."

מקור האי דינא שמי שהזקיקוהו לדון בעיר אחרת אינו צריך לשלם הוצאות התובע הוא מסנהדרין (לא, ב). והקשו על הך דינא מהא דאיתא בבבא קמא (קיב, ב) שסרבן לדין צריך לשלם עבור שטר שמתא, ועיין ברא"ש ובמרדכי (סנהדרין שם – פרק ג: ברא"ש סימן מ ובמרדכי רמז תשז), ועיין ים של שלמה (בבא קמא פרק י סימן יד), ועיין בשו"ת הריב"ש (סימן תעה) ובשו"ת הרשב"א (סימן תתקמ), ואין כאן מקום להאריך.

ועיין בביאור הגר"א (חושן משפט שם ס"ק כט–לא) שכתב שהטעם שפטור מלשלם הוצאות היכא שהנתבע עמד לדין ונהג כשורה משום דהווי 'גרמא', אך במסרב לדון או ב"לך, ואני אבוא אחריך" הווי 'גרמי' ולכן חייב לשלם, ובתשובת הרשב"א משמע דהוי קנס מדין 'הפקר בית דין'. ועיין בזה אריכות במפרשי השולחן ערוך (בחושן משפט שם).

ועיין מה שכתבו בתומים (שם ס"ק ד) ובנתיבות המשפט (שם ביאורים ס"ק ד) ובישועות ישראל (שם עין משפט ס"ק ד, חוקת המשפט ס"ק ה–ו) דכל היכא שהתובע הלך בתמימות והנתבע סירב הוא פטור מתשלום הוצאות, אך היכא שנהג שלא בתמימות או שתבע תביעה בעורמה והתברר שאין שחר לתביעה יש לחייבו בהוצאות.

ועיין שם שנחלקו היכא שתבע בתמימות והנתבע סירב לדון, אם חייב לשלם הוצאותיו אפילו כשהנתבע זכה בדין, שהרי על כל פנים היה צריך לירד עמו לדין. ובפד"ר (כרך ג עמ' 18–38) האריכו בביאור השיטות. ויש להאריך ולפלפל בדברים, ואין הזמן נותן.

ועיין עוד בפד"ר (כרך ו עמ' 81–84. עיין עוד בכרך ז עמ' 351 ובכרך יב עמ' 81–83, ועיין עוד בעמ' 91–94 שם).

החילוק בין הנוהג בתום לב, אף שהפסיד בדין, למי שאינו נוהג כך