אייזנברג ואח' נ' בו אריה ואח'

פסק דין

מבוא

ביום 14.11.96 הגישו התובעים מחדש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף בטענה לאבחון שגוי של נבוס (נקודת חן) שנעשה ביום 24.5.79 לתובעת, ילידת 25.2.1954.

כיום אין מחלוקת כי האבחון היה שגוי וכי הנגע שנחזה כממאיר הינו שפיר, שכן בשנת 87 במסגרת בדיקה כחלק ממחקר התגלתה הטעות.

השאלה המרכזית שבמחלוקת הינה האם האבחון השגוי שנעשה בשנת 79 נעשה ברשלנות, תוך התייחסות לפרקטיקה הרפואית שהיתה נהוגה באותו מועד.

חשוב לציין כי בעקבות האבחון השגוי שנעשה ע"י הנתבעת מס' 1 (להלן-"הנתבעת") נותחה התובעת מס' 1 (להלן-"התובעת") ניתוח כירורגי במהלכו נכרת הנבוס, ממועד האבחון השגוי ועד גילוי הטעות לא נזקקה התובעת לטפולים אונקולגיים כגון הקרנות או כימותרפיה.

התובעת ובעלה התובע מס' 2 (להלן "התובע"), חיו לטענתם בתחושה כי התובעת חלתה במחלה ממארת ולכן הם תובעים פיצוי בגין כאב וסבל, הפסדי שכר בשל נכות נפשית שנגרמה להם לטענתם. לתובעת טענה כי נגרמה לה גם נכות פלסטית בעקבות אותו ניתוח כירורגי מיותר.

שאלה נלווית –אך חשובה הינה השאלה מדוע אירוע משנת 87 (או 79) מגיע לסיומו בשלהי שנת 2009, במידת הצורך אתייחס לשאלה זו שעיקרה בשל הדרך בה בחרו לנהל התובעים את תביעתם.

בשאלת החבות, הוגשו חוות דעת ע"י 3 מומחים שגם זומנו ונחקרו. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' ברוך קליין, (ת/9) מומחה לאונקולוגיה. מטעם הנתבעים הוגשו חוות דעת של מומחית לפתולוגיה, דר' שושנה וייל וחוות דעת של מומחה לאונקלוגיה פרופ' רפאל קטן.

בשאלת הנזק, הוגשו 5 חוות דעת. בשאלת הנכות הפלסטית הסתמכה התובעת על חוות דעתו של דר' גולדן שהעריך נכותה הרפואית בשיעור 20% לצמיתות ואילו הנתבעים הסתמכו על חוות דעתו של פרופ' מלר שהעריך נכותה הרפואית בשיעור של 10%. חוות הדעת הוגשו ללא חקירות נגדיות ומבלי שהצדדים מוותרים על טענותיהם.

בשאלת הנכות הנפשית-נכות לה טוענים שני התובעים, הסתמכו התובעים על חוות דעתו של דר' ריצ'רד קורנהאוזר ז"ל שהעריך כי לתובעת נכות נפשית בשיעור של 30% לצמיתות וכי לתובע נכות נפשית של 20% לצמיתות. הנתבעים הסתמכו על חוות הדעת של פרופ' אבנר אליצור אשר העריך כי לתובעת לא נותרה נכות נפשית כלל ולתובע נכות של 10% שהיתה נכות זמנית בתקופה שלאחר האבחון השגוי ובתקופה שלאחר גילוי הטעות.

מומחה שמונה בהסכמה מטעם בית המשפט, דר' אלי קריצ'מן העריך כי לתובעת נכות נפשית בשיעור של 5% לצמיתות ולתובע נכות נפשית זמנית בשיעור של 10% לתקופה של 3 שנים ולאחר מכן נכותו הנפשית בגין האבחונים הנ"ל היא אפס. דר' קריצ'מן זומן ונחקר חקירה נגדית בקשר לשתי חוות הדעת הנ"ל.

בנוסף לארבעת המומחים שהעידו (פרופ' קליין, פרופ' קטן, דר' וייל ודר' קריצ'מן) במהלך 3 ישיבות העידו שני התובעים, אביו של התובע מר שלמה אייזנברג, רו"ח שיפר שהובא כעד מטעם התובעים לשם הוכחת הפסדי שכר והנתבעת מס' 1 דר' יהודית בן אריה, לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

השאלות שבמחלוקת

השאלה המרכזית-הינה שאלת החבות, הבאה לידי ביטוי בשני נושאים: האם האבחון השגוי משנת 79 נובע מרשלנות הנתבעים והאם גילוי הטעות רק בשנת 87 נובע מרשלנות.

התובעים מעוררים בנושא החבות שאלה נוספת הקשורה בהעברת נטל הראיה, לטענתם יש להעביר הנטל את הנתבעים בשל חסר ברשומות הרפואיות או משום שמתקיימים במקרה זה התנאים להעברת הנטל בשל "הדבר מדבר בעדו".

במידה ותקבע חבות יש לבחון את טענת הנתבעים כי לתובע כנפגע משני אין זכות לקבלת פיצוי במקרה זה.

יש לבחון את שיעור הנכות הרפואית, מהו שיעור הנכות התפקודית והפסדי השכר של התובעים ויש לקבוע מהו גובה הפיצוי בגין כאב וסבל, עזרת צד ג' והוצאות.

דיון

הגדרות והסברי רקע מקצועיים כפי שעלו מעדויות המומחים.