איי.איי.ג'י חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' לביא ואח'

פסק דין

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 11.07.11 בכביש הבקעה לפני מחסום צבאי (להלן: "המחסום") ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה תאונה בין שני כלי הרכב, אך יש חולק באשר לנסיבות קרות התאונה, שהרי נהג רכב התובעים גורס כי נהג רכב הנתבעים נסע לאחור, ופגע ברכבו, ואילו נהג רכב הנתבעים טוען כי הנהג שהיה מאחוריו פגע בו מאחור.

העיד בפני התובע 2 (להלן: "התובע 2") שהינו נהג הרכב המבוטח אצל התובעת 1 (להלן: "רכב התובעים"), כמו כן העיד נתבע 1 (להלן: "נתבע 1") שהינו נהג רכב המבוטח אצל הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעים, כאשר התובע 2 הגיע לפני מחסום צבאי, האט את נסיעתו ורכב הנתבעים שעצר מלפניו לא רצה לחכות בטור המכוניות, החל לנסוע לאחור ופגע ברכבו.

לשיטתו הנתבע 1 מסר עדות בקצרה ולא הרחיב את אשר אירע בעת התאונה, ולפיכך הדבר זועק כי התובע 2 דובר אמת.

לטענת ב"כ הנתבעים, עת עצר הנתבע 1 לבדיקה במחסום, רכב התובעים הגיע מאחור ופגע ברכבו.

לטענתו, גרסתו של התובע 2 לא תקעה יתד נאמן בטופס ההודעה שמסר טלפונית יומיים לאחר התאונה, וגם לא בטופס ההודעה שחתם עליה, שבועות ספורים לאחר מכן.

זאת ועוד, גרסתו של התובע 2 לא הגיונית, שהרי תיאר כי עמד מחוץ לרכב, צפר וצעק לעבר רכב הנתבעים, לא הספיק להיכנס לרכב, וכל זאת כאשר הוא נמצא במרחק של מטר.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – האם הנתבע 1 נסע לאחור או האם התובע 2 פגע מאחור ברכב הנתבעים.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי לדחות את התביעה.

במקרה שבפני אכן מדובר בגרסה מול גרסה, אולם על ביהמ"ש לבחון האם יש בעדויות, או בראיות חיצוניות, כדי לתמוך בגרסה זו או אחרת.

בקליפת אגוז הנני להבהיר לב"כ התובעים כי במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו. על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.

הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו.

כמו כן, כאשר מובאות בפני ביהמ"ש שתי גרסאות, על ביהמ"ש לבחון את הגרסאות המובאות בפניו ועל סמך הראיות ביהמ"ש יעדיף גרסה אחת על פני רעותה, במסגרת המבחנים המקובלים.

ההתרשמות הינה מאז ומתמיד אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. אולם, לא הבעת פניו של בעל הדין ולא יופי תוארו, או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. ברי הוא שבית המשפט צריך לתת תשומת ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד לבדה, אלא תיבחן לאור העדויות והראיות, לרבות מבחן ההיגיון, והשכל הישר.