רקע
בט"ו בתמוז תש"ף (7.7.20) נתן בית דיננו, בהרכבו המלא שפסק את דינם של הצדדים והכריע בדבר מהימנות ההסכם שהציגה המשיבה ואי מהימנותו של ההסכם שהציג המבקש (בפסק הדין: המערערת והמשיב בהתאמה), פסק דין שבו דחה את בקשת המבקש כי נורה לבית דין קמא לדון בבקשתו לסתירת הדין, דינו של בית הדין הגדול, ולעיכוב ביצועו.
עיקרו של פסק הדין נסוב על סוגיית הסמכות וסדרי הדין והבהיר כי צדק בית דין קמא בקביעותיו כי אין הוא רשאי לדון בבקשה ממין זה בנוגע לפסק דיננו שלנו וכי אם מוגשת בקשה כזו עליה להיות מוגשת לבית הדין הפוסק, בענייננו – בית הדין הגדול.
עם זאת נגענו בדברינו גם בגוף טענותיו של המבקש, במגמה ברורה שלא להיראות כמי שמייעצים לו כביכול להפנות את הבקשה לגופה אל בית דיננו, היינו כדי שלא ישתמע מאומרנו כי צדק בית דין קמא בדבריו כי הסמכות שלנו היא ולא שלו כי בבקשה לגופה מכל מקום יש מקום לדון והשאלה היחידה היא שאלת הפורום המתאים לכך מצד דיני הסמכויות וסדרי הדין.
הבהרנו משום כך כדלהלן:
אף שהחלטה זו אינה עוסקת בבקשה לסתירת הדין לגופה אלא, כאמור להלן, בבקשה להורות לבית הדין האזורי לדון בה – כי לכאורה ניסה המבקש גם להוליך שולל את בית הדין האזורי בתיאור המרמז כביכול כי עיקרו של פסק דיננו הושתת על תוצאותיהן של בדיקות הפוליגרף, בעוד האמת היא כפי שנאמר בפסק הדין גופו כי המסד והמשען לפסק דיננו היה ניתוח כלל העובדות, הטענות ונוסחי ההסכמים שבתיק, שמהם עלו כפורחות קביעותינו החמורות בנוגע לזיוף ההסכם בידי המבקש או בידי מי מטעמו, כל זאת ללא הסתמכות על בדיקת הפוליגרף. רק לאחר מכן הובאה בדיקת הפוליגרף שאיששה את ממצאינו ומסקנותינו למעלה מן הצורך [...]
עיקרה של הבקשה [...] כי נוכח האמור בפסק דיננו בנוגע לבדיקות המז"פ עולה כי עד עתה, ועד בכלל, לא נמצאו ממצאים מדעיים המאפשרים את הכרעת הדין במקרה כשלפנינו. המבקש אף קובע כי בכל הכבוד לבית דין קמא ולבית דיננו בדיקה מדעית מהימנה עדיפה על בדיקותינו. נשוב ונעיר על הרמז המטעה כי ממצאי בדיקות כלשהן – שאינם מספיקים – הם שאפשרו את הכרעתנו. כאמור לעיל, לא היא. המסד לפסק הדין היו עובדות שלא נזקקו לבדיקות כלשהן, והללו נעשו רק 'לרווחא דמילתא' כ'יהודה ועוד לקרא'.
מכל מקום, לדברי המבקש, בהתאם לגישתו ולטענתו האמורה פנה הוא לבדיקה פורנזית במכון שלטענתו מצליח גם במקומות שבהם נכשלות בדיקות המז"פ. לדבריו, שאליהם מצורפים ממצאי המכון המדובר, העלתה בדיקתו של מכון זה מסקנה שונה מזו שעלתה בפסק דיננו.
ושוב נעיר על האמירה התמוהה שייתכן שאינה אלא ניסיון הטעיה כפול ומכופל, של המכון המדובר ושל בית הדין: לא ברור אלו מסמכים הגיש הלה למכון זה, הרי ההסכמים שהוצגו לבית הדין, ובתוכם ההסכמים שהציג המבקש, שלטענתו הם ההסכמים המקוריים, נותרו תחת ידינו והועברו להנהלת בתי הדין כדי שתפנה לגורמים המוסמכים לשקול נקיטת אמצעים פליליים בגין זיוף מסמך והגשת מסמך מזויף כראיה לערכאה שיפוטית, לבית הדין! אולי הגיש הלה למכון זה עותק מזויף נוסף של ההסכם שהגיש הוא וכן עותק – או מה שנחזה כעותק – של ההסכם שהגישה המשיבה. משלא קיבל המכון את המסמכים שהוצגו לבית הדין שעליהם נטען שהם מקוריים, לא ברור מה הם המסמכים שבדק, ערכן ותועלתן של בדיקתו ושל חוות דעתו מוטלים לכאורה בספק רב, בלשון המעטה, בנוסף לחולשתה של חוות דעת מוזמנת שניתנה לבקשת מי שבית הדין קבע שהוא זייפן ושנתפס גם בשקרים נוספים כמתואר בפסק דיננו – וכאמור עולה מאליה גם הסברה כי שמא הפניית הבקשה לסתירת הדין דווקא לבית הדין קמא שמטבע הדברים מצוי פחות בפרטים אלה שבפסק דיננו לא נועדה אלא כדי לנסות ולהטעותו.
ההליך הנוכחי
המבקש בחר מכל מקום לשוב עתה ולהגיש את בקשתו לסתירת דיננו ולעיכוב ביצועו, הפעם אל מי שמוסמך לכך – אל בית דיננו, תוך התעלמות מן האמור. זו זכותו כמובן, האמור היה כהערה ולא כפסיקה שדחתה את בקשתו של המבקש לגופה, אך בבד עם הקביעה כי מצידו של המבקש – זכותו היא להגיש את בקשתו אלינו, רשאים אנו ואף חייבים להחליט הפעם לגופה של בקשה ושלא להתעלם גם מעובדת הטרחת בית הדין פעם אחר פעם בהליכי סרק – ונזכיר כי לבקשה דנן קדמו לא רק הבקשה התמוהה שהוגשה לבית דין קמא והערעור התמוה על דחייתו אותה אלא גם בקשה שהוגשה לבית דין קמא לעיון חוזר בהחלטה שבה דחה את הבקשה התמוהה הראשונה ולכל אלה קדמה גם בקשה קודמת לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית דיננו ושתלתה עצמה בנימוקים אחרים. הטרחה בהליכי סרק היא אולי 'זכות' – במובן הצר של מונח זה הבוחן את הוראות החוק והתקנות ואת ההגדרות היבשות שבהם לזכות לפנייה לערכאות השונות, הגדרות שאינן יכולות לכלול את היות או אי־היות ההליך הליך סרק, מה שנקבע בכל מקרה לגופו לפי תנאיו ולפי שיקול דעת – אך יש לזכות זו מחיר ובצידה גם 'זכותה' של ערכאה שיפוטית לא רק לדחות את התביעה או הבקשה אלא גם לחייב בגינה בהוצאות משפט שיביאו בחשבון גם את היות ההליך הליך סרק ואת הטרחת בית הדין בחינם.
כפי שציטטנו נשוב ונאמר:
פסק דיננו נסמך בעיקרו על ניתוחן של ראיות ועובדות רבות העולות מתוך החומר שבתיקי הצדדים, ההסכמים עצמם, הטענות, הנסיבות וכו' לא על חוות דעת זו או אחרת. משנקבעו קביעותיו של פסק הדין לא על יסודן של בדיקות וחוות דעת – ולא משום שאין אנו זקוקים להן לשם ניתוח מקצועי של מסמך החשוד כמזויף, אדרבה בנקודה זו הערנו על בית דין קמא שניסה לנתח ניתוח כזה בעצמו, אלא משום שיש די ראיות חיצוניות התומכות במסקנתנו – אין בכוחה של חוות דעת זו או אחרת לסתור את מסקנתנו רק משום שלפי הנטען כותבה הוא מומחה יותר מכותבי חוות דעת אחרת, אלא אם אפשר יהיה להניח שמסקנות חוות דעתו יהיו בבחינת 'ראיית זהב' שבכוחה לדחות את כל יתר הראיות.
ראיית זהב כזו אין בבקשה שלפנינו, וספק אף אם ראיית נחושת יש בו, שמא ראיית כסף אך "כסף סיגים מצֻפה על חרשׂ" (משלי כו, כג) שעליו נאמר (שם כג–כה, כח) – ובענייננו בנוגע למבקש – "שפתים דלקים ולב רע [...] ובקרבו ישית מרמה, כי יחנן קולו אל תאמן בו [...] לשון שקר ישנא דכיו ופה חלק יעשה מדחה". סיפא זו בעניין חינון הקול וחלקת השפתיים נוגעת גם לדמעות התנין שמזיל המבקש בבקשתו "בוכה לילות כימים על הנאמר עליו בפסק הדין, כאיש דתי ואמון על בורא עולם".
לא זו בלבד שהערנו על טיבה של כל ראיה ממומחה מטעם, שפעמים רבות אף היא ראיית כסף – "הכסף יענה את הכל" (קהלת י, יט), שהלוא מומחה כזה "בעליו עמו" ו"שכיר הוא בא בשכרו" (שמות כב, יד), אלא שכפי שכתבנו אף לא יכולה להיות ראיה כנדרש בענייננו שכן המסמכים כולם עותקים מצולמים הם וחסרים את האפשרות לזיהוי מקור או זיוף על פי סוג נייר ודיו וכיוצא באלה. אופיו היחיד האפשרי של ניתוח המסמכים עצמם בהקשר זה, וכזה הוא אף הניתוח שהציג המומחה המדובר הוא ניתוח מעין גרפולוגי, שאף אם נניח שהוא מתחומי התמחותו של המומחה המדובר – ולא כך נראה מהאמור בראש חוות דעתו וכמקובל בנוגע להשכלתו וניסיונו – אינו ראיה מוחלטת מעצם טבעו. קל וחומר שבענייננו שבו ניתוח הגיוני של מקומות הרווחים והמחיקות, שכשלעצמו אינו מתחום המומחיות האמור אלא מתחום התמחותו של בית הדין, מעלה מסקנה הפוכה משל אותו מומחה, ולא למותר לציין כי ניתוח גרפולוגי קודם שהוגש בשעתו לבית דין קמא אף הוא העלה מסקנה שונה ואם לו לא ניתן משקל בשל היותו גם הוא של מומחה מטעם (התם – מטעם המשיבה) הוא הדין והוא הטעם לחוות הדעת דהשתא.
כדוגמה נציין כי המומחה המדובר עצמו עסק בין השאר באחת הראיות שמגופן של המסמכים, והעלה השערה כי ו' המצויה במקום י' במילה "תימכר" והמחזקת את הסברה כי במקור נכתב "תועבר", אינה אלא י' ש'התקשטה' בלכלוך. מדובר לכל היותר בהשערה שבשום אופן אינה טובה יותר מהשערתנו שלנו כי אכן מדובר בו', וזאת בלשון המעטה. כאלה הן גם שאר האמירות בנוגע לאותיות השונות המבחינות בין המסמכים השונים – השערות אפשריות, לא ראיות וודאי שלא כאלה היכולות להוות משקל נגד לשהובא בפסק הדין, כך אפילו היה מדובר במומחה אובייקטיבי לגמרי ועל אחת כמה וכמה במומחה מטעם.
כאמור לו היה גם פסק דיננו מיוסד על השערות מאותו סוג היה אולי מקום לטעון נגדו ולהציג השערות אפשריות אחרות, אף שגם אז הייתה הדרך רחוקה מלהגדירן 'ראיות חדשות' שהלוא אין אלה אלא השערות וכל שהתחדש בהן בפן הראייתי הוא הטענה כי הן מקובלות על מומחה זה או אחר. אך כיוון שעיקרו של פסק הדין אינו בנוי על כאלה, אין כלל מקום לבחון את הטענות וה'ראיות' החדשות והמצויות במישור זה.
סוף דבר: