אי קיומו בזמן של פסק הדין בעניין הקצאת הקרקעות בקציר - עילה לחיוב המנהל בהוצאות

1.     כך פסק בית המשפט העליון ביום 8.3.2000:

"א. אנו מצהירים כי המדינה לא היתה רשאית על פי דין להקצות מקרקעי המדינה לסוכנות היהודית לצורך הקמת היישוב הקהילתי קציר על בסיס של הפליה בין יהודים לבין מי שאינם יהודים.

ב. על המדינה לשקול את בקשתם של העותרים לרכוש לעצמם חלקת מקרקעין ביישוב קציר לצורך הקמת ביתם, וזאת על יסוד עקרון השוויון, ומתוך התחשבות בשיקולים השייכים לעניין - לרבות השיקולים הנוגעים לסוכנות ולמתיישבים במקום - וכולל הבעיות המשפטיות הכרוכות בענין זה. על יסוד שיקולים אלה, על המדינה להחליט במהירות הראויה אם יש בידה לאפשר לעותרים, במסגרת הדין, להקים לעצמם בית בתחום היישוב הקהילתי קציר" (ראו בג"ץ 6698/95 קעדאן ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד(1) 258, 286, להלן: פרשת קעדאן).

בחלוף למעלה מחמש שנים וחצי - ביום 19.12.2005  - חתם מינהל מקרקעי ישראל על חוזה עם העותרים המאפשר להם לקבל מגרש. השאלה שלפני היא אם זכאים העותרים להוצאות המשפט בהן נשאו במסגרת העתירה שבכותרת, הליך שהגישו לשם ביצוע פסק הדין ב פרשת קעדאן.

העובדות וההליכים

2.        מדינת ישראל היא בעלת קרקע באיזור נחל עירון. היא הקצתה חלק ממנה - על ידי מינהל מקרקעי ישראל (משיב מס' 1, להלן: המינהל)  - לסוכנות היהודית לארץ ישראל (משיבה מס' 2, להלן: הסוכנות). הסוכנות הקימה על קרקע זו את היישוב הקהילתי  "קציר". החברות ביישוב התבססה על התאגדות שיתופית של התושבים במסגרת קציר, אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בשומרון בע"מ (משיבה מס' 3, להלן: האגודה השיתופית).

3.        העותרים הם בני זוג ערבים. הם ביקשו להתקבל כחברים באגודה השיתופית. בקשתם סורבה בשל היותם ערבים. על רקע זה פנו בעתירה לבית המשפט העליון. בפסק הדין ב פרשת קעדאן, קיבל בית המשפט את העתירה. נקבע, כי לו המינהל היה מחליט להקצות בנסיבות המקרה את הקרקע ישירות ליישוב ליהודים בלבד היה בכך משום פגיעה בעיקרון השוויון, שלא כדין. בית המשפט הוסיף וקבע, כי בהחלטה להקצות את הקרקע לגוף שלישי - הסוכנות - שהוא בתורו פועל בחוסר שוויון, יש משום פעולה שלא כדין של המינהל, פעולה הפוגעת בעיקרון השוויון. "ההפליה אינה מאבדת את האופי המפלה שלה, גם אם היא נעשית באמצעות הסוכנות היהודית, ולכן אין היא מותרת למדינה" ( שם , בעמ' 285). על רקע זה פנה בית המשפט לשאלת הסעד הראוי בנסיבות המקרה. בית המשפט ציין כי "התשובה אינה פשוטה כלל ועיקר" ( שם , בעמ' 285). צוין בהקשר זה, כי:

 "אין לשכוח כי המדינה הקצתה את המקרקעין עליהם הוקם היישוב הקהילתי קציר לסוכנות היהודית על פי הסכם שנערך בשנת 1986. ההסכם נערך מתוך ידיעה שהסוכנות היהודית תשקיע משאבים בפיתוח המקרקעין על פי מסמכי היסוד שלה, כלומר, כדי להקים יישוב יהודי. ואכן, על יסוד הסכם זה, ובהתאם למסמכי היסוד של הסוכנות היהודית, השקיעה הסוכנות היהודית משאבים בהקמת היישוב הקהילתי קציר. לצורך זה היא אף ערכה הסכם עם האגודה השיתופית קציר. זאת ועוד. המתיישבים ביישוב הקהילתי רכשו בתים במקום, ועברו להתגורר בו, על יסוד הסתמכות על המצב כפי שהיה קיים בשעתו. כל אלה מעוררים בעיות קשות מבחינת הסוכנות, האגודה השיתופית ותושבי היישוב, לא רק מבחינה חברתית, אלא גם מבחינה משפטית. שכן זאת נזכור: הכרעת הדין ניתנת היום, לאחר שעברו כארבע עשר שנים מאז ההקצאה, ולאחר שהמתיישבים והסוכנות היהודית עצמה פעלו על-סמך ציפיות שהיו מקובלות במקומן ובשעתן. כל אלה מקשים על המדינה ועשויים להטיל עליה מגבלות גם מבחינה משפטית. גם אנו לא יכולים להתעלם מבעיות אלה" ( שם , בעמ' 285-286).

בהמשך לכך קבע בית המשפט, כאמור לעיל, כי על המדינה:

"לשקול את בקשתם של העותרים לרכוש לעצמם חלקת מקרקעין ביישוב קציר לצורך הקמת ביתם, וזאת על יסוד עקרון השוויון, ומתוך התחשבות בשיקולים השייכים לעניין - לרבות השיקולים הנוגעים לסוכנות ולמתיישבים במקום - וכולל הבעיות המשפטיות הכרוכות בעניין זה. על יסוד שיקולים אלה, על המדינה להחליט במהירות הראויה אם יש בידה לאפשר לעותרים, במסגרת הדין, להקים לעצמם בית בתחום היישוב הקהילתי קציר" ( שם , בעמ' 286).

4.        ביום 22.11.2000 הגישו העותרים בקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט  (בשג"ץ 8532/00) בטענה כי למרות שפסק הדין ב פרשת קעדאן ניתן עוד ביום 8.3.2000, הרי שבחלוף למעלה משמונה חודשים, טרם בוצע פסק הדין במובן זה שעד לעת ההיא לא הוקצה לעותרים מגרש ביישוב קציר. בתגובת המינהל צוין כי הסעד שנפסק במקרה זה הוא מורכב לביצוע וכורך הוא הסדרה של היחסים עם הסוכנות והאגודה השיתופית וכי נתקיימו פגישות בנדון. ממילא אין לקבוע כי המינהל אינו פועל ב"מהירות הראויה". בתגובת האגודה השיתופית צוין, בין היתר, כי בקשת העותרים היא מוקדמת שכן הם טרם פנו לועדת הקבלה של האגודה השיתופית. לאחר תגובות נוספות של הצדדים, ניתנה החלטת בית המשפט מיום 1.4.2001 ובה נקבע כי:

"על פי המלצתנו, הוסכם בין הצדדים כי העותרים יפנו למשיב מס' 5 [האגודה השיתופית, י.מ.], על מנת שהוא יחליט - בתוך 60 יום מיום הגשת הבקשה - בשאלת קבלתם של העותרים בלא שהקריטריון הלאומי ישמש מבחן (ישיר או עקיף), כאמור בפסק דיננו. הקריטריונים על פיהם יחליט המשיב מס' 5 ימסרו לעותרים בתוך 20 ימים מהיום. נימוקיו של המשיב מס' 5 יימסרו בכתב לעותרים. אין בפניה זו משום ויתור על כל טענה שעומדת לצדדים בעניין הצורך בקבלת החלטתו של המשיב מס' 5, ובאשר לחובתה של המדינה".

5.        ביום 7.9.2003 הוגשה העתירה שבכותרת (בג"ץ 8060/03) על ידי העותרים והסעד שנתבקש בה היה כי המינהל ינמק מדוע לא יקצה לעותרים מגרש ביישוב קציר במחירי 1995. בעתירה נטען כי הגם שהעותרים פעלו כפי שהוסכם בבשג"ץ 8532/00, ופנו (ביום 4.6.2001) לועדת הקבלה של האגודה השיתופית, בקשתם סורבה שלא כדין ובהליך לא ראוי. נטען, כי הוצבו לפני העותרים דרישות שונות ומשונות ובמקביל הצטברו ראיות לפיהן אין בכוונת האגודה השיתופית - ואף הסוכנות - לבצע את פסק הדין ב פרשת קעדאן אלא לפעול לסיכולו. ההחלטה של ועדת הקבלה של האגודה השיתופית ניתנה בחלוף זמן רב ולאחר פניות חוזרות ונשנות. זאת ועוד: העותרים ביקשו כי ההחלטה האמורה תנומק כראוי, דבר שלא נעשה לטענתם. פנייתם לפרקליטות המדינה נענתה בכך כי על העותרים לפנות לועדת ערר, אולם ועדה זו לא הוקמה. זאת ועוד: העותרים טענו כי ביום 18.3.2002 קיבל המינהל את החלטה 510 ועל פי החלטה זו והחלטות שבאו בעקבותיה ביישובים מגודל מסוים - ובכלל זה היישוב קציר - ניתן להקצות מגרשים נוספים על יסוד מכרז שוויוני פתוח לכולם בלא ועדת קבלה. מטעם זה נטען עוד כי ממילא אין מקום להמתין עוד להחלטה אחרת של ועדת הקבלה ויש להקצות לעותרים מגרש ישירות.

6.        לאחר הגשת העתירה אירעו התפתחויות נוספות שמן הראוי להביא את חלקן בקצרה: ביום 6.5.2005 הודיעה פרקליטות המדינה כי בהתחשב בנסיבות העניין, ולאחר שהתברר כי מספר בתי האב ביישוב קציר עולה על 300, ואינו מאפשר עוד קיום הליך של ועדת קבלה מטעם האגודה השיתופית, החליט המינהל להקצות לעותרים מגרש כמבוקש על ידם במחירי 1995. עם זאת, האגודה השיתופית התנגדה להסדר זה בטענה כי יש הכרח בקבלת אישורה של ועדת הקבלה. נתקיים דיון בעניין בבית המשפט (ביום 2.9.2004). המינהל הצהיר בדיון זה כי אין בידי האגודה השיתופית לעכב את החלטת המינהל להקצות לעותרים מגרש. הוסרה אפוא התנגדותה של האגודה השיתופית, אולם החוזה עם העותרים נחתם רק כעבור 15 חודשים. זאת, לפי הנטען, בשל עיכובים בחישוב שווי המגרש, סירובה של הסוכנות לחתום על החוזה וכן טענות של העותרים לפיהן החוזה המקורי שהומצא להם כולל תניות פסולות דבר שהצריך שלושה נוסחים שונים של החוזה. ביום 19.12.2005 נחתם החוזה בין המינהל לבין העותרים ובמסגרתו קיבלו מגרש ביישוב קציר במחירי 1995. בהמשך לכך, ונוכח קבלת מלוא הסעד שנתבקש, נמחקה העתירה שבכותרת (החלטה מיום 3.1.2006).

הבקשה לחיוב בהוצאות

7.        העותרים, שביקשו את מחיקת העתירה, ביקשו במעמד זה גם כי המינהל והאגודה השיתופית יחויבו בהוצאות בגין הגשת העתירה. לטענתם הם נאלצו להגיש את העתירה עקב אי קיומו של פסק הדין ב פרשת קעדאן ולמרות מאמציהם הרבים להביא בכל דרך לקיומו, לרבות הליך בזיון בית המשפט שנתייתר (בשג"ץ 8532/00 הנזכר). לטענת העותרים, הטיפול בעניינים נגוע היה בסחבת, שכן ההודעה הראשונה מטעם פרקליטות המדינה ולפיה הוחלט להקצות לעותרים מגרש הוגשה רק בחלוף קרוב ל-8 חודשים מעת הגשת העתירה, וארבעה ימים לפני מועד הדיון שנקבע. גם אז לא הוקצה המגרש שכן היה צורך לדון בהתנגדות האגודה השיתופית להקצאה זו. העניין לא נסתיים בדיון זה, שנערך לפני בית המשפט, שכן נגרמו עיכובים נוספים לעניין חישוב התשלום והנוסחים הבעייתיים של חוזה החכירה שהועברו לעותרים. בבקשה נטען עוד, כי "בין היתר מתבקש בית המשפט לקחת בחשבון את ההתעמרות בעותרים במשך שנים כה ארוכות, את הסחבת הממושכת, שננקטה כלפי העותרים, במיוחד את הפגיעה הקשה בהם בשל האפליה והגזענות שהופנתה כלפיהם".

8.        המינהל, בתגובתו לבקשה, מכחיש מכל וכל את הטענות לפיהן ננקטה סחבת מכוונת בעניינם של העותרים. הקצאת המגרש לעותרים התעכבה אמנם זמן רב, אולם נטען כי לעיכוב זה סיבות מוצדקות ברובן, סיבות שמקורן בנסיבות המיוחדות של מקרה זה ובסבך הבירוקרטי שנוצר בו. המקרה הנו מקרה קשה במיוחד נוכח המצב המשפטי שקדם להכרעת בית המשפט ב פרשת קעדאן, הן ביחס למעמדו של המינהל ביחס למעמדה של הסוכנות והאגודה השיתופית, והן בשל הסתמכות צדדים שונים על המצב שקדם לפסק הדין. כבר ב פרשת קעדאן עצמה צוין כי הסעד הראוי בנסיבות המקרה אינו פשוט כלל ועיקר. ערנות בית המשפט לקושי שבנסיבות המקרה עלתה גם מן ההכרעה בבשג"ץ 8532/00. זאת ועוד: גם לעותרים היתה יד בהתארכות ההליכים. למן פסק הדין ב פרשת קעדאן ועד להגשת הבקשה במסגרת בשג"ץ 8532/00 לא פנו העותרים כנדרש לועדת הקבלה של האגודה השיתופית ובכך השהו את ההכרעה בעניינם. כמו-כן, העותרים חתמו על נוסח החוזה הראשון שהומצא להם אך חזרו בהם מחתימתם זו. לבסוף טען המינהל כי נעשו על ידו מאמצים ניכרים לזרז את הקצאת המגרש לעותרים, וכן זכו העותרים להטבות בדמות מחירי 1995 לקרקע וחוזה המטיב עימם ביחס לרוכשים אחרים. על רקע זה עמדת המינהל היא כי בשים לב לכלל נסיבות העניין "יתבקש בית המשפט לקבוע כי שיעור ההוצאות שייפסקו לחובת משיב 1 [המינהל, י.מ.], יהיה נמוך".

9.        האגודה השיתופית, בתגובתה, ביקשה כי לא יפסקו כנגדה הוצאות ובקשת העותרים בעניין זה תידחה. לטענתם, העותרים לא מיצו את ההליכים במגעים מולה למן החלטתם על דחיית בקשת העותרים להתקבל ליישוב, והעתירה היתה לפיכך מוקדמת. זאת ועוד: העתירה עצמה נתייתרה כבר במהלך 2004 אולם העותרים העדיפו להשאיר את העתירה תלויה ועומדת מטעמיהם שלהם ולא על האגודה השיתופית לשאת בעלות מיותרת זו. בשל מחדל דיוני של העותרים היה הכרח בקיום דיון בבית המשפט בהתנגדותה של האגודה השיתופית, אולם למן דיון זה יצאה האגודה השיתופית "מן התמונה" ואין אפוא להטיל עליה את האשם הנטען בעיכובים השונים שחלו לאחר מכן. האגודה השיתופית לא היתה מעורבת, כך נטען, כלל וכלל בהליכים מול העותרים ובוודאי שלא נהגה כלפיהם בזלזול, התעמרות או השתהות המצדיקים חיוב בהוצאות. מטעמים אלו נתבקש לדחות את הבקשה לחיוב בהוצאות.

המסגרת הנורמטיבית