אי ־ הארכת עיכוב הליכים ללא הסכמה בכתב ובשל 'גישור' שמחוץ ליחידת הסיוע

לפנינו ערעורה של האישה על החלטת בית הדין האזורי בירושלים אשר קבע בהחלטתו מיום י"ב באדר ב' התשע"ט (19.3.19) כי תביעת הבעל הוגשה לבית הדין הרבני כדין וכי יש לבית הדין הסמכות והחובה לדון בה.

עיינו בהודעת הערעור ושמענו את טענות הצדדים שהועלו במסגרת הדיון שנערך לפנינו. עולים מהם הדברים הבאים:

תמצית העובדות הנצרכות לעניין

את הבקשה ליישוב סכסוך הגישה האישה ביום כ"ג במרחשוון תשע"ט (1.11.18), והפגישה ביחידת הסיוע התקיימה בפועל ביום י"ז בטבת תשע"ט (25.12.19).

בהודעה ששלחה יחידת הסיוע לבית הדין הרבני האזורי נכתב כי התקיימה פגישה בין הצדדים, ולהודעה מצורף 'טופס 3' המודיע על הסכמתם של הצדדים להאריך את תקופת עיכוב ההליכים עד ליום כ"ו בשבט תשע"ט (1.2.19).

בדיון שנערך בבית הדין ביום ט' בטבת תשע"ט (17.12.18) בנושא צווי הגנה קבע בית הדין שבשלב זה יישארו צווי ההגנה בתוקפם, ובראש ההחלטה כתב כך:

על הצדדים ובאי כוחם להידבר יחדיו בשום שכל ובכבוד הדדי ולפעול לגיבושו של הסכם גירושין הוגן וכולל בהתייחס למכלול הסוגיות התלויות ועומדות ביניהם.

לדברי המערערת (סעיפים 6–8 לכתב הערעור), בשלב זה הסכימה היא לשתף פעולה עם מגשרים שהביא הבעל, וכך בפועל התקיים הליך גישור 'חיצוני', קרי: הליך שאינו מתבצע ביחידת הסיוע. הבעל אף הצהיר לפני בית הדין על קיומו של הליך כזה בהודעתו מיום י"ב באדר א' תשע"ט (17.2.19).

אולם בתאריך כ"א באדר א' תשע"ט (26.2.19) הודיע הבעל על סיום הליך הגישור בטענה שהאישה חרגה מן ההבנות שהושגו במהלך הליך הגישור. לפיכך הגיש הבעל לבית הדין הרבני ביום זה – כ"א באדר א' תשע"ט (26.2.19) תביעת גירושין וכל הכרוך בהם.

טענת המערערת

טענתה הראשית של המערערת (סעיפים 38–39 לכתב הערעור), שעליה נסמך כל הבניין, היא שבית הדין קמא נתן החלטה על סיום הליך יישוב סכסוך רק ביום י"ב באדר ב' תשע"ט (19.3.19), ורק אז מתחילה תקופת זכות הקדימה של המערערת. ההחלטות שנתן בית הדין קמא בתביעות שהגיש המשיב ניתנו בטרם הסתיים הליך יישוב הסכסוך, ועל כן הן ניתנו בטרם קנה בית הדין סמכות לדון בתביעה, ובניגוד להוראות סעיף 3(ה) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה – 2014 (להלן: "החוק").

טענותיו של המשיב

בכתב התשובה לערעור מנה הבעל – המשיב את טענותיו המרכזיות, כדלהלן:

א.         לפי פסיקת בית הדין הגדול, תקופת עיכוב ההליכים מסתיימת משחלפו הימים הנקובים בחוק או בהסכמת הצדדים.

ב.         האישה עצמה הפרה את ההתחייבות שנתנה למגשרים שלא לפנות להליכים משפטיים במהלכה של תקופת הגישור.

ג.          האישה שיקרה וגם העלימה מידע מהותי מבית הדין ומבית המשפט.

הכרעה

אכן בית דיננו כבר חיווה את דעתו בכמה הזדמנויות באשר לגבולותיה של תקופת עיכוב ההליכים. כבר אמרנו בעבר כי זכות הפנייה לערכאות שיפוטיות היא זכות יסוד חוקתית, וכידוע אין פוגעים בזכות יסוד אלא בדבר שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה יתר על הנדרש להשגת אותה תכלית. בחקיקת החוק להסדר התדיינות אמר המחוקק את דברו באשר להיקף הפגיעה המותרת. לאחר קביעה חוקית זו איש אינו יכול לשנות מהוראות המחוקק ולהאריך את התקופה על דעת עצמו (עיין פסק דיננו בתיק 1121808/1 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו]).