פסק דין
התובעת הינה חברה העוסקת בייבוא ושיווק מוצרי מזון, הנתבעת 1 הינה תאגיד שניהל בית קפה ומסעדה ליד תיאטרון הבימה בת"א (להלן: "הבימה"). הנתבעת 2 הינה תאגיד שניהל מסעדה בבית העיתונאים ברח' סוקולוב בת"א (להלן: "פרס"). נתבע 3 מר רוזנברג ניצן (להלן: "הנתבע"), היה מנהלן ובעליהן של "הבימה" ו"פרס". תביעה זו מתייחסת ליתרת חוב שנותרו "הבימה" ו"פרס" חייבות בגין אספקת סחורה שסיפקה התובעת למקום עסקיהן. עיקר המחלוקת היא בשאלה, האם הנתבע חייב אישית בגין חובות החברות שבבעלותו, או במילים אחרות, האם נסיבות תביעה זו מצדיקות במקרה זה "הרמת מסך" או שמא יש לפטור את הנתבע מחבות אישית.
החוב המיוחס לקפה "הבימה" הינו – יתרת חוב עפ"י חשבונית שהנפיקה התובעת בסך 24,049 ₪ המתייחס לסחורות שנרכשו במרץ עד מאי שנת 2004, וכן יתרת חוב שנובעת מחילול שיק מעותד ליום 8.10.04 ע"ס 5,534 ₪ (סעיף 3 ו-4 לכתב התביעה), ובסה"כ סך של 29,583 ₪.
החוב לחב' "פרס" הינו – יתרת חוב עפ"י חשבונית בסך של 17,778 ₪ בגין רכישות במהלך חודש יולי 2004, וכן בגין שיקים שחוללו בסכום כולל של 7,088 ₪, ובסה"כ סך של 24,866 ₪.
לטענת מנהל התובעת כפי שהובאה בתצהיר עדות ראשית (סעיף 12 לתצהיר), הרי הנתבע משך שיקים של חב' "פרס" ביודעין כי אין ל"פרס" כיסוי, ומשום כך ביטל את השיק הראשון על מנת למנוע הגבלתה בבנק. כמו כן, נטען ע"י מנהל התובעת כי הנתבע ניצל את התובעת בכך שרכש סחורה גם עבור חב' "הבימה" ללא כל כוונה לשלם לתובעת את חובותיה. כך מצהיר מנהל התובעת, כי התנהגות הנתבע עולה כדי חוסר תום לב וניצול ציני של מסך ההתאגדות.
לטענת הנתבע, אכן שתי החברות נוהלו על ידו, לטענתו הוא מעולם לא הזמין מהתובעת מוצרי מזון בשם אף אחת משתי החברות, תפקידו היה ניהולי ומתחתיו היו אחראים לכל ענף וענף במסעדה, ומי שעסק בהזמנות היו אותם אחראים. מי שניהל את בית הקפה "הבימה" בפועל היה אדם בשם אמיר מלר, וכל ההתקשרות העסקית היתה מולו בלבד. עוד טוען הנתבע, כי במהלך מחצית 2004 היא השנה בה סופקה הסחורה לחברות, שהה הנתבע בחו"ל בקשר לעיסוקיו האחרים, ולבטח לא עסק בהזמנות הסחורה מאת התובעת. הנתבע אינו מכחיש, כי הוא היה בעל המניות ובעל זכות החתימה על השיקים. וכך מעיד הנתבע בעמ' 18 לפרו' מול שורה 20 ואילך:
"אני הייתי כותב את סכומי השיקים בהתאם לרואה החשבון שעבר על החשבונות, והמנהל היה מאשר לי שהוא קיבל את הסחורה".
הנתבע מכחיש בעדותו כי חתם על כל השיקים נשוא התביעה, ולטענתו שניים מהם לא חתומים על ידו. לעניין זה, צרף הנתבע חווה"ד גרפולוגית התומכת בגרסתו כי לא חתם על חלק מהשיקים.
זה המקום להבהיר, כי הנטל על התובעת להוכיח את הנסיבות בגינן ירים ביהמ"ש את מסך ההתאגדות באופן החורג מהכלל, כי כל חברה חייבת את חובותיה שלה. התובעת טוענת למספר נימוקים, אשר לטעמה בגין כל אחד ואחד מהם יש להרים את מסך ההתאגדות.
התובעת טוענת כי העובדה שהנתבע היה "הרוח החיה" בשתי החברות, הוא זה שהיה אחראי לתשלומי הספקים והוא זה שהיה מודע למצבן הכלכלי של החברות, והזמין סחורה על מנת לנסות ולאושש את העסקים בעודו יודע מראש כי אף אחת מהחברות לא תוכל לשלם את עלות ההזמנה. אין די בעובדה, שהנתבע היה מנהל ובעלים של החברות ו"הרוח החיה" כדי לעשותו אחראי אישית לחובות החברות באופן אוטומטי, שהרי אם נאמר כך ממילא לא נמצא ביטוי לאישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. סעיף 6 (ג') לחוק החברות התשנ"ט 1999, מעלה מספר מקרים בהם ביהמ"ש ירים את מסך ההתאגדות. עצם מעורבות המנהל והבעלים בחברה, איננה מוצאת אותו חב אישית באופן אוטומטי. יש להוכיח אחת מהנסיבות המפורטות בסעיף 6 לחוק, הן כי המנהל התכוון להונות או לקפח אדם או כי היה בפעולותיו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע חובותיה וכד'.
בענייננו, לא הוכח לי בשום צורה ואופן כי הנתבע נטל סיכון בלתי סביר בהזמנת הסחורות כשידע מראש שהחברות לא תוכלנה לפרוע את עלות ההזמנות. מדובר בניהול שתי מסעדות, הסחורות שנרכשו מהתובעת היו לצורך פעילותן השוטפת של החברות ולצורך קיום פעילות המסעדה. אין מדובר ברכישת סחורות בכמות בלתי סבירה על מנת לבצע "עוקץ". מדובר בתקופה קצרה יחסית בהם עבדו שני הצדדים יחד, לא הוכח בפניי כי בעת הזמנת הסחורה, באמצע שנת 2004 היתה אחת מהמסעדות לקראת קריסה כלכלית מוחלטת. יש לזכור, כי השיקים שמשך הנתבע בשם החברות היו שיקים מעותדים לפחות למספר חודשים קדימה. שני הצדדים הסכימו עובדתית, כי נוהל העבודה היה שוטף + 90 ואף יותר. אם כך, יש לבדוק את מצב החברות בעת הזמנת והספקת הסחורה ולא בעת מועד פירעון השיקים. לא הוכח לי כי בעת הזמנת הסחורה היו המסעדות על סף קריסה, באופן שניתן היה לצפות את סופן כבר אז.
על פי עדות הנתבע, שתי המסעדות המשיכו לעבוד כמחצית השנה לאחר הזמנת הסחורה. עצם חילול השיקים בחודש אוק' 2004 לאחר שהסחורה הוזמנה עוד במאי 2004, אין בה כדי להצביע על הזמנת סחורה בחוסר תום לב במועד ההזמנה או על כוונה מראש להונות את התובעת להזמין ממנה סחורה בידיעה מראש שלא תקבל את תמורתה לעולם.
טענה אחרת אשר נטענה על ידי התובעת לצורך "הרמת מסך" היא טענה בדבר העדפת נושים, טענה לגביה משיב הנתבע וטוען להרחבת חזית אסורה. הגם שאכן מדובר בהרחבת חזית ובטענה שלא נטענה בכתב התביעה, גם לגופו של עניין אין בטענה זו כל ממש. העובדה שהנתבע חתם ערבות אישית לחלק מהספקים על פי בקשתם, איננה הופכת אותו למנהל הנגוע בהעדפת נושים. אין מדובר בהברחת נכסים של אחת החברות או בהעדפת נושה אחד כלפי משנהו, אלא נטען על ידי הנתבע כי ישנם ספקים שהחזיקו בערבויות אישיות ומימשו אותן בעת שהחברות נקלעו לקשיים. אין חובה על הנתבע להמציא ערבות אישית לכל ספק וספק, מבלי שהלה ביקש זאת והדבר תלוי במו"מ ובחיי המסחר הנוהגים בין ספק ללקוח. בענייננו, לא טרחה התובעת לדרוש מהנתבע ו/או מי מטעמו לערוב אישית לאחת החברות, וטעמה עימה.
מעיון בדוחות רווח והפסד של החברות, עולה כי בעת הזמנת הסחורה לא ניתן היה לצפות באופן וודאי את קריסת החברות. לטענת הנתבע, החברות קרסו בגלל צו סגירה מנהלי של עיריית ת"א בהעדר המשך רישיון עסק ולא מחמת קשיים כלכליים הנובעים מאופן ניהול העסק. מעיון בדו"ח רואה החשבון שצרף הנתבע באשר לחב' "פרס", הרי זו רכשה את הסחורה נשוא התביעה בחודש יולי 2004 (ראה סעיף 8 לתצהיר מנהל התובעת). מדו"ח רואה החשבון, עולה כי רק בסוף שנת 2004 נכנסה חברה זו לקשיים וגירעונות גדולים, בד"וח רואה החשבון צוין כי החברה חדלה לפעול עקב צו סגירה שניתן באוק' 2004. אינני מוצאת כל היגיון כלכלי בהזמנת סחורה לעסק שעומד להיסגר בצו מנהלי, והדעת נותנת כי אכן גרסתו העובדתית של הנתבע היא הגרסה הנכונה. עפ"י עדות הנתבע, לא יכל לצפות מראש את מועד צו הסגירה, שכן מתחילת פעילותה של המסעדה התקבל רישיון עסק זמני אשר הוארך מעת לעת, והנתבעת סברה כי תמשיך לעבוד בהתאם לתנאי העבר (ראה עדות הנתבע בעמ' 16 לפרו' מול שורה 28 ואילך).
גם באשר לדו"ח רואה החשבון של חב' "הבימה", עולה כי בשנת 2004 בששת החודשים הראשונים היתה החברה ברווח של כ-90,000 ₪, היינו נכון למועד אספקת הסחורה מרץ – מאי 2004 היתה החברה רווחית ופעילה. על פי דו"ח רואה החשבון הפסדה של החברה בשנת 2004 נובע ממועד סגירתה, בביאור מס' 11 בדו"ח רואה החשבון לשנת 2004 עולה כי החברה נסגרה כבר ביוני 2004 ע"י צו סגירה מנהלי שהוצא לקפה ה"הבימה". לטענת הנתבע, לא ניתן היה לצפות את צו הסגירה שנחת עליו כרעם ביום בהיר, וכך העיד הנתבע בעמ' 17 לפרו' מול שורה 10 ואילך:
"מבחינת תאריך אני לא יודע להגיד מתי קיבלנו צו סגירה, העסק פעל בצורה נהדרת והיה אחד ממוקדי התרבות ומובילי התרבות בעיר ת"א...ולמרות זאת כשהיתה תקופה של פיגועים נוראים העסק בשנת 2004 מראה אפילו רווח....זו חברה שהעסיקה קרוב ל-90 עובדים, הוציאה משכורות מעל 100 אלף ₪ בחודש..."
כאמור, לתובעת אין כל ראיות של ממש באשר לניהול החברות והזמנת הסחורה בחוסר תום לב תוך כוונה להונות את התובעת או נטילת סיכון בלתי סביר. הראיות של התובעת נסמכות בעיקר על חילול השיקים שנמסרו לפירעון מספר חודשים לאחר הזמנת הסחורה, ועל העובדה כי הנתבע היה "הרוח החיה" בהפעלת החברות. לא הובאה כל ראיה ממשית לעובדה כי צווי הסגירה היו ידועים לנתבע קודם להזמנת הסחורה. אף לא הוכח כי הזמנת הסחורה אכן בוצעה בחוסר תום לב תוך ידיעה ממשית כי במועד פירעון השיקים העתידי תהיינה המסעדות סגורות. פרט זה הינו מהותי בהוכחת העילה ל"הרמת מסך", ועל התובעת היה להוכיחו באמצעות עדויות מטעמה. משכשלה התובעת להוכיח טענתה ל"הרמת מסך", לא אוכל לקבל התביעה כנגד הנתבע.
הנתבעים טוענים להגנתם, כי סכום החוב לא הוכח על ידי תעודות משלוח וחשבוניות, באשר לסכום החוב כפי שמופיע בכתב התביעה. אינני יכולה לקבל את טענת הנתבעים. התובעת צרפה כרטסת הנהח"ש ותעודות משלוח הנחזות להיות חתומות ע"י מאן דהוא. עוד העיד מנהל התובעת ועד התביעה מר רפאל בן שושן, כי נוהל העבודה היה שהנהגים מסרו את הסחורה לנתבעים ותעודות המשלוח נחתמו כל פעם על ידי נציג אחר של הנתבעים, כגון מחסנאי, השף, או נציגים אחרים. די בעדויות אלה על מנת לקבל את סכום התביעה כמוכח. התובעת צרפה הן כרטסת הנהח"ש, הן חשבוניות, והן תעודות משלוח. הנתבע לעומת זאת, לא ידע להעיד דבר באשר להנהח"ש, ועל פי עדותו שלו עצמו חתם על השיקים לאחר שהחשבונות נבדקו ע"י רואה החשבון (ראה עדותו של הנתבע בעמ' 18 לפרו' מול השורות 20-21). אם כך, קיימת חזקה הפועלת לטובת התובעת ואשר לא נסתרה כהוא זה על ידי הנתבעים.
סוף דבר:
אני מחייבת את הנתבעת 1 בסכום החוב על פי כתב התביעה בסך 29,583 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.