החלטה
התביעה, הצדדים והבקשה :
1.לפניי בקשת הנתבעת (להלן: "המבקשת" או "גוויס"), לסילוק התובענה על הסף, בטענות כדלקמן:
א.פורום לא נאות והעדר סמכות מקומית לדון בתביעה. נטען, כי לבית המשפט בעיר בראגמו באיטליה סמכות שיפוט ייחודית לדון בתובענה וזאת – בשל תנית שיפוט בין הצדדים. עוד נטען, כי כל הזיקות הרלוונטיות לתביעה זו הינן לאיטליה.
ב.העדר יריבות, העדר עילה, התיישנות ושיהוי.
2.התובעת מס' 1 אורות העמקים (להלן: "אורות"), הינה חברה פרטית, שכתובתה באום אל פחם. התובעת מס' 2 אל-ביין אל-ביין (להלן: "אל-ביין"), הינה חברה פרטית, אשר התאגדה בשטח הרשות הפלסטינית, לצורך ביצוע העסקה עם המבקשת.
גוויס הינה חברה זרה המייצרת, בין היתר, מוצרי חשמל (מפסקים יוקרתיים ומוצרים משלימים) ומפיצה אותם ברחבי העולם, לרבות בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית.
3.על פי האמור בכתב התביעה, עד לשנת 1999 שיווקה גוויס את תוצרתה בשטחי הרשות ובישראל על ידי מפיץ עיקרי אחד ובמהלך שנת 1998 היא החליטה לפצל את שוק ההפצה בשטחי הרשות וישראל. לפיכך, נפגשו נציגי גוויס, מספר פעמים, במשרדי אורות באום אל פחם, עם נציגי אורות והציעו כי אורות תהפוך למפיצה בלעדית של תוצרת גוויס בשטחי הרשות. במהלך הפגישות שנערכו במשרדים אלה סוכמו תנאי העסקה ומתכונתה.
סוכם בין הצדדים כי אורות תשמש מפיצה בלעדית, החל משנת 2000 וכן סוכמו יעדי מכירה, הנחות ובונוסים. נטען, שהקשר העסקי התבסס על יחסים אישיים ואמון ולא נחתם בין הצדדים הסכם הפצה בכתב.
לטענת אורות, הסיבה להתקשרות גוויס עימה היתה עובדת היותה של אורות מפיץ גדול וחשוב שמקום מושבו בישראל דווקא ונציגי גוויס הציגו את מתכונת הפעילות הנדרשת, במסגרתה דרשו, כי ההפצה תתבצע באמצעות חברה ישראלית (היא אורות) וחברה פלסטינית, כאשר החברה הפלסטינית תשמש "צינור" בלבד עבור אורות.
בהתאם, נבנתה מתכונת עבודה כלהלן: רכישת הסחורה מגוויס תתבצע, פורמאלית, על ידי אל-ביין, אשר תרשם בשטחי הרשות ותמחה לאורות, הרשומה בישראל, את זכויותיה ואת כל מסמכי היבוא שתקבל מגוויס. הסחורה תיובא לארץ דרך נמלי ישראל, תועבר לאום אל פחם, למחסני אורות ותופץ משם על ידי אורות.
עוד נטען בתביעה, כי היה ברור שאל-ביין הינה רק מזמינה פורמאלית, כי אורות היא זו שהעבירה את כל התשלומים לגוויס, כי, בתיאום עם גוויס, אוחסנה הסחורה במחסני אורות ואף הרווחים מהמכירות הועברו מאל-ביין לאורות, בידיעה מלאה של גוויס ובתיאום עמה. בין השנים 2000 ו- 2005 רכשו התובעות מגוויס, באופן זה, סחורה בהיקף של כ- 12,000,000 יורו.
4.התובעות טוענות עוד, כי בסוף שנת 2004 התברר להן, כי גוויס מפרה את התחייבותה לבלעדיות ומוכרת סחורה גם באמצעות מפיצים אחרים, ללא כל התראה מראש, מבלי לתת לתובעות זמן להתארגנות ותוך גרימת נזק כספי אדיר להן.
לטענתן, ההפצה באמצעות מפיצים נוספים הפכה את התקשרות עם גוויס לבלתי כדאית לתובעות וכתוצאה מכך, בשנת 2005 הופסק הקשר העסקי בין התובעות לגוויס. על רקע זה הוגשה התביעה, בה נטען, בין היתר, לחוסר תום לב במו"מ, להפרת ההסכם ע"י גוויס, לאבדן רווחים ולהפסדים בגין מלאי שנשאר אצל התובעות, ללא יכולת למכרו.
5.בתביעה נטען, כי הסמכות המקומית מושתתת על כל אחד מהפרמטרים דלהלן: מקום יצירת ההתחייבות – ההסכמה בין הצדדים (אום אל פחם, אשר בישראל); המקום בו היתה אמורה להיות מקוימת ההתחייבות; העברת התשלום עבור הסחורה מאורות, שבישראל, אל גוויס וכי מרב הזיקות מוביל לישראל ולדין הישראלי.
טענות המבקשת לסילוק על הסף :
טענת העדר יריבות והעדר עילה -
6.לטענת גוויס, כי יש למחוק את תביעת אורות נגדה, בהעדר יריבות, זאת – בהסתמך על טענתה, לפיה היא לא התקשרה עם אורות, אלא עם אל-ביין בלבד, עימה היו לה קשרי מסחר ועל שמה הוצאו החשבוניות.
נטען, כי אם וככל שבוצע תשלום כלשהו על ידי אורות, הרי שזה נעשה בהתאם לסיכום פנימי של התובעות, שאינו מעניינה של גוויס.
לפיכך, כך נטען, אין יריבות בין גוויס לבין אורות ואין לאורות עילת תביעה נגד גוויס.