אופן חישוב חלקה של אשה בפנסיה של בעלה לשעבר שפרש מצה"ל

השופטת רות לבהר שרון

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן שניתן על ידי כב' השופט נפתלי שילה, בתמ"ש 51923-99, ביום 18.3.10, במסגרתו ניתן סעד הצהרתי באשר לפרשנותו הראויה של הסכם גירושין, ביחס לזכויות המשיבה בתשלומי הפנסיה ותשלומים נוספים, להם זכאי המערער עקב פרישתו משירות קבע בצה"ל.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         המערער והמשיבה (להלן: " הצדדים" או " בני הזוג"), נישאו זל"ז ביום 90.#.#. במהלך נישואיהם נולדו לבני הזוג 2 ילדים. ביום 13.9.99 נפרדו בני הזוג (להלן: " מועד הפירוד" או " יום הפירוד").

2.         ביום 20.12.99 אושר הסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים וניתן לו תוקף של פסק דין, כאשר ביום 31.12.99 , שעה שהמערער היה קצין בקבע, התגרשו בני הזוג זמ"ז בג"פ.

3.         מעת שפרש המערער משירות הקבע בצה"ל התעוררה בינו לבין המשיבה מחלוקת לגבי פרשנותו של סעיף 11.1 להסכם הגירושין, הדן בזכאות המשיבה בזכויות המערער שנצברו במהלך שירותו הצבאי - תשלומי פנסיה, מענק פרישה, מענק היובל, ופדיון ימי חופשה (להלן: " הזכויות"). משלא יושב הסכסוך בין הצדדים, הגיש המערער תובענה לבית משפט קמא, בה עתר לפסק דין הצהרתי שיפרש את הסעיף הנ"ל להסכם. המערער טען בפני בית משפט קמא כי המשיבה זכאית למחצית הזכויות שנצברו במהלך נישואיהם, כאשר מועד השכר הקובע לצורך חישוב הזכויות הוא "יום הפירוד, קרי 13.9.99". עוד טען כי אחוז הקצבה המגיע לאשה צריך להיות מחושב כ - 2% לשנה לאורך 9 שנות הנישואין, וסה"כ 18%, ומאחוז זה מגיע למשיבה, מחצית, קרי 9%.

המשיבה טענה כי השכר הקובע ממנו יש לחשב את חלקה בפנסיה צריך להיות השכר האחרון שקיבל המערער בעת פרישתו מצה"ל, להבדיל מהשכר שקיבל נכון ליום הפירוד, שכן הצדדים ציינו במפורש שהיא זכאית לכל הזכויות העתידיות. עוד טענה, כי אין לחשב את האחוז המגיע לה בצבירה של 2% לשנה, אלא יש לקבוע את שיעור זכאותה בתשלומי הפנסיה, לפי החלק היחסי של חודשי השירות שבמהלכם היו הצדדים נשואים מתוך סך כל חודשי השירות ששירת המערער בצה"ל, כאשר שיעור זכאותה לפי חישוב זה עומד על מחצית מ- 35.4%.

4.         בית משפט קמא קיבל את עמדת המשיבה, וקבע בפסק דינו כי המשיבה זכאית לחלק היחסי מתשלומי הפנסיה, מחושב לפי משכורתו של המערער במועד פרישתו מצה"ל, בניכוי תוספת המשכורת שקיבל המערער ואשר נובעת מקבלת התואר השני אותו קיבל לאחר הגירושין. עוד נקבע, כי שיעור הזכאות צריך להיות מחושב בהתאם לחישוב לו טענה המשיבה, כאשר האחוז המגיע לה מהגמלה הוא 17.7%, וכי המשיבה זכאית גם לחלק היחסי ממענק הפרישה, פדיון חופשה, מענק בגין ימי חופש שלא נוצלו, ומענק יובל לפי התעריף בגין כל יום, כשהוא מחושב בהתאם לחישוב גמלת הפנסיה בניכוי תוספת בגין תואר שני.

טענות הצדדים בערעור

5.         לטענת המערער בית משפט קמא שגה בעת שאימץ את גישת המשיבה לפיה השכר הקובע לצורך חישוב הזכויות הוא השכר במועד הפרישה מהשירות, ולא השכר ביום הפירוד. המערער טוען בהקשר זה כי הסכם הגירושין קובע מפורשות כי המשיבה זכאית למחצית מהזכויות אותן " רכש" במהלך שירותו בצה"ל, כאשר משמעות האמור היא שזכאות המשיבה מתייחסת לזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים, ואינה מתייחסת לזכויות עתידיות, שנרכשו לאחר מועד הפירוד. זאת ועוד, המערער מציין, כי עמדתו של צה"ל ביחס לסוגיה המתבררת בערעור, לפיה חלקה של גרושה יחושב על בסיס המשכורת בעת התגלות הקרע ביחסי בני הזוג, להבדיל מהשכר בעת מועד הפרישה משירות הקבע בצה"ל, אף היא תומכת בטיעוניו דלעיל. כך גם סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני הזוג, תשל"ג - 1973 (להלן: " חוק יחסי ממון"), שכן העיקרון המנחה הוא כי בן הזוג זכאי למחצית שווי הנכס או הזכות, כאשר המועד הקובע לחישוב שוויו של הנכס או שוויה של הזכות הוא מועד התרת הנישואין או מועד מוקדם אחר שקבעו הצדדים בהסכם.

6.         עוד טוען המערער, כי פרשנותו של בית משפט קמא, מביאה לתוצאה בלתי הוגנת, הנובעת מהתעשרות שלא כדין של צד אחד על חשבון משנהו, יוצרת עיוותים מהותיים, מבססת אפליה, ומעודדת העדר השקעה לצורך קידום בסולם הדרגות בצה"ל, באופן שעשוי לעודד פרישה מוקדמת .

7.         המערער מוסיף וטוען כי גם לגופו של עניין קביעותיו המרכזיות של פסק הדין מוטעות. לטענתו, בניגוד לקבוע בפסק הדין, רוב קידומו המקצועי נעשה לפני נישואיו למשיבה או לאחר מועד הפירוד, כך גם רק לאחר גירושיו מהמשיבה הוא הועבר לתפקידים קשים יותר הדורשים השקעה משמעותית אשר מתוגמלים בהתאם. גם מטעמים אלו, לגרסתו, השכר הקובע צריך להיות השכר במועד הפרידה, להבדיל ממועד פרישתו מצה"ל.

עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בהכלילו רכיבי שכר שונים, כגון תוספות והשבחות כחלק מהשכר הקובע, לחישוב זכאות המשיבה, שכן רכיבים אלו הם, לטענתו, פועל יוצא של ותק, קידום בדרגות, הסכמי שכר כללים, הנובעים מהמשך שירותו בצה"ל בתקופה שלאחר גירושיו, ואינם קשורים לחיים המשותפים שניהל עם המשיבה.

המערער משיג גם על אופן חישוב אחוזי זכאותה של המשיבה לפנסיה ושב וטוען גם בפנינו, כי את אחוז זכאותה של המשיבה יש לחשב על בסיס 2% צבירה לשנה, לאורך שנות החיים המשותפים עד ליום הפירוד.

8.         לאור טיעוניו אלה מבקש המערער לבטל את פסק דינה של הערכאה קמא ולקבוע כי בסיס השכר הקובע יהא על פי השכר ביום הפירוד, וכי אחוזי זכאותה של המשיבה בפנסיה, ובכל שאר הזכויות, קרי, תשלומי פנסיה מענקים, פדיון ימי חופשה ועוד יחושבו על בסיס של 2% לשנה.

9.         לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בפסק דינה של הערכאה קמא. לטענתה הסכם הגירושין מגלם בתוכו עיקרון של חלוקה שוויונית, הן ביחס לנכסים וזכויות, והן ביחס להתחייבויות בני הזוג. עיקרון חלוקה זה נשמר לטענתה גם ביחס לזכויות המערער נשוא הערעור, ועל כן דינן של זכויות אלו להתחלק באופן שוויוני, כך שהשכר הקובע יהא יום פרישתו של המערער משירות צבאי. המשיבה מציינת בהקשר זה כי הפרשנות המוצעת על ידי המערער מביאה לתוצאה שמקפחת אותה ומנוגדת להסכמות אליהן הגיעו הצדדים,  לפיה עבור תקופת החיים המשותפים, המערער זכאי לסכום גבוה יותר ביחס אליה, באופן שאינו מתיישב עם עקרון החלוקה השוויונית עליו הסכימו הצדדים.

מוסיפה המשיבה ומציינת, כי בניגוד לנטען על ידי המערער, נוסחו המלא של סעיף 11.1 (שצוטט רק באופן חלקי על ידי המערער), תומך בטיעוניה, שכן יש בו התייחסות מפורשת לזכויות עתידיות שיקבל המערער.

לבסוף טוענת המשיבה, כי חוק יחסי ממון אינו רלבנטי כלל למחלוקת שבין הצדדים, שכן הוא אינו חל מקום בו בני הזוג בחרו להתקשר בהסדר גירושין הכולל הסדר ממון ייחודי.

לאור טיעונים אלה מבקשת המערערת לדחות את הערעור.