אודי יהודה מלול נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת נ' בכור), בעפ"ג 61938-01-17, מיום 2.3.2017. בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופטת מ' כהן), בפ"ל 8125-11-15, מיום 28.9.2016, ועל גזר דינו, מיום 12.1.2017.

2. בהחלטתי מיום 3.4.2017, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי, עד להחלטה אחרת.

רקע והליכים קודמים

3. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות תעבורה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 17.2.2013, נשפט המבקש בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב, בתיק תאונת דרכים 1706-04-12, ונדון בנוכחותו, בין היתר, לפסילה בפועל למשך שנתיים (להלן: הפסילה הראשונה). בנוסף, ביום 17.9.2013 נדון המבקש לפסילה בפועל למשך שנתיים, על ידי בית משפט השלום באילת, בת"פ 22543-05-12, ונקבע כי פסילה זו תצטבר לפסילה הראשונה (להלן: הפסילה השנייה). בכתב האישום נטען, כי ביום 19.11.2015, בסמוך לשעה 12:20, נהג המבקש ברכב פרטי, בכביש שלום עליכם לכיוון מערב בנתניה, ביודעו כי הוא תחת פסילה, ללא פוליסת ביטוח, וכאשר תוקף רישיון הנהיגה שלו פקע ביום 29.10.2015. בגין מעשה זה, מיוחס למבקש בכתב האישום ביצוע עבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה; ונהיגה ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

4. המבקש הורשע, על פי הודאתו, בכל העבירות שיוחסו לו, מלבד בעבירה שעניינה נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, אשר בביצועה הוא כפר, וטען לטעות במצב דברים, בהתאם לסעיף 34יח לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 28.9.2016, לאחר ניהול משפט הוכחות, דחה בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (להלן: בית המשפט לתעבורה) את טענת המבקש בדבר טעות במצב דברים, והרשיע אותו בביצוע העבירה שעניינה נהיגה בזמן פסילה. בית המשפט לתעבורה קבע, בהקשר זה, כי אין בידו לקבל את גרסתו של המבקש, לפיה בעקבות הייעוץ המשפטי שניתן לו, הוא סבר כי עונשי הפסילה הוטלו עליו בחופף, ולכן לא היה מודע לעובדת היותו נתון בפסילה. זאת, לאור התרשמותו של בית המשפט לתעבורה, כי עדותו של המבקש אינה סבירה, וכי התגלעו סתירות בעדותו ובעדותו של אביו. בית המשפט לתעבורה הוסיף עוד, כי מעדותו של עו"ד פרידמן, אשר ייצג את המבקש בתיק הפסילה השנייה, עולה כי הוא לא עסק בנושא הפסילה, אלא התמקד בהגנה על המבקש מפני עונש של מאסר בפועל. לדבריו, הוא ייעץ למבקש לפנות למשרד הרישוי בשאלת חישוב תקופות הפסילה, אך הלה התעלם מעצתו זו, ובחר לחשב את תקופות הפסילה בעצמו. עוד התייחס בית המשפט לתעבורה, לכך שהמבקש התעלם מסימן אזהרה נוסף, שעלה מדבריו של בוחן בקורס נהיגה מונעת, שבו הוא השתתף, בעניין פסילתו, ונהג ללא רישיון ביודעין. לסיכום, התרשם בית המשפט לתעבורה, כי עדותו של המבקש נוצרה רק לאחר ביצוע העבירה, ועל מנת להתחמק מאחריות לביצועה, וכי הוא לא הוטעה על ידי עו"ד פרידמן, אלא היה מודע לכך שהוא נתון בפסילה. למרות זאת, החליט המבקש לנהוג ברכב על דעת עצמו, תוך התנהגות אימפולסיבית ועצימת עיניים. על יסוד האמור, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בכל האשמות שיוחסו לו בכתב האישום.

5. ביום 12.1.2017, גזר בית המשפט לתעבורה את עונשו של המבקש. בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם למעשים המיוחסים למבקש, עמד בית המשפט לתעבורה על העובדה, כי עבירה של נהיגה בזמן פסילה הוגדרה כעבירה מסוכנת, הפוגעת בביטחון הציבור ומהווה סיכון למשתמשים בדרך, ובנוסף היא מבטאת זלזול והפרה בוטה של החלטות בית המשפט ורשויות החוק. בהמשך, סקר בית המשפט לתעבורה את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, בקובעו כי מי שנפסל מלנהוג ונמצא נוהג בזמן פסילה, צפוי לעונש ממשי אחר, שהרי עונש הפסילה לא סייע בעניינו. לאחר זאת, התייחס בית המשפט לתעבורה לנסיבות ביצוע העבירה, בציינו כי התנהגותו של המבקש עומדת ברף חומרה גבוה, וזאת על רקע ריבוי העבירות שבהן הורשע המבקש. על כן, קבע בית המשפט לתעבורה כי מתחם הענישה ההולם בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, ינוע בין 6 חודשים עד 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בנוסף לפסילה לתקופה הנעה בין 4 ל-10 שנים, בצירוף ענישה מותנית. בית המשפט לתעבורה התייחס בנוסף לעברו הפלילי של המבקש, הכולל, בין היתר, 17 הרשעות קודמות, ובהן הרשעות בעבירות חמורות, בתחום עבירות התעבורה. בית המשפט לתעבורה ציין, בהקשר זה, כי יש בעברו התעבורתי של המבקש כדי להחמיר עמו, ולחרוג לחומרה ממתחם הענישה ההולם שנקבע בעניינו. 

          לאחר זאת, השית בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ובכלל זה הפעלת מאסר על תנאי בן 12 חודשים בחופף; 10 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש עבירה של: נהיגה בשכרות, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, נהיגה בפסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה, ונהיגה ללא רישיון תקף למעלה משנה, וזאת במשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר; פסילה בפועל לתקופה של 5 שנים, תוך הפעלת פסילה מותנית בת 6 חודשים בחופף; קנס על סך 5,000 ₪; וכן, התחייבות על סך 10,000 ₪, לתקופה של 3 שנים.

6. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (להלן: בית המשפט המחוזי), אשר נסב על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה, ולחלופין על חומרת העונש. ביום 6.4.2017, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, על שני חלקיו. בכל הנוגע להכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא נמצא בה פגם המצדיק את התערבותו. בית המשפט המחוזי ציין, כי הכרעת הדין מבוססת על התרשמותו הישירה של בית המשפט לתעבורה מעדותם של המבקש ושל יתר העדים, לצד ניתוח חומר הראיות בכללותו, ובהתאם לכך נקבעו ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות. בית המשפט המחוזי ציין, כי המבקש העיד בעצמו כי הוא נהג ברכב, ביודעו כי אין ברשותו רישיון נהיגה תקף, והיה "אימפולסיבי לעלות על ההגה". המבקש טען, כי עשה הכל בניסיון לברר מהו מועד סיום הפסילה, אך הוא לא הציג כל מסמך רשמי הקובע את מועד סיום תקופת הפסילה. עוד הטעים בית המשפט המחוזי, כי בדין קבע בית המשפט לתעבורה, כי משפנה המבקש למשרד הרישוי וביצע קורס נהיגה מונעת, ניתן להסיק מכך כי הוא ידע שאין מדובר בקבלת הרישיון באופן אוטומטי, אלא שהדבר מותנה בתהליך שעליו לעבור. בית המשפט המחוזי הוסיף עוד, כי מעדותו של אבי המבקש עולה, כי הופעל לחץ רב על עו"ד פרידמן, עובר לעדותו בבית המשפט לתעבורה, לאשר בכתב כי הוא אמר למבקש שמדובר בתקופות פסילה חופפות, וכי הברור בשאלת מועד תום הפסילה החל רק לאחר ביצוע העבירה דנן. בית המשפט המחוזי הבהיר, כי אין בטענת הייעוץ המשפטי כדי לסייע למבקש, אשר הופנה פעם אחר פעם למשרד הרישוי, אך לא עשה כן. על יסוד האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי בדין נדחתה טענתו של המבקש בדבר טעות במצב דברים העומדת לו, וכי לא נפל פגם בהכרעת דינו המפורטת והמנומקת של בית המשפט לתעבורה.

          בהמשך, דחה בית המשפט המחוזי גם את ערעורו של המבקש על חומרת העונש, בקובעו כי בית המשפט לתעבורה שקל כראוי את כלל הנסיבות במקרה דנן, לרבות הרשעותיו הקודמות החמורות של המבקש, בתחום התעבורה. בית המשפט המחוזי קבע, בהקשר זה, כי "לא רק שאין בטענתו [של המבקש] ל'טעות במצב הדברים' כדי להקל בעונשו אלא שיש בה כדי להחמיר עמו" (ההדגשה במקור- א.ש.). בית המשפט המחוזי הדגיש, כי המבקש זכה לאמונו של בית המשפט, כאשר במקרים קודמים נגזרו עליו עונשים מקלים מאוד, וחרף קיומן של 17 הרשעות תעבורה ושלוש הרשעות פליליות, בין השנים 2015-2005, לא הושת על המבקש עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. עוד צוין, כי לא נמצאו בעניינו של המבקש נסיבות לקולה, המצדיקות התערבות בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה, לא כל שכן בשים לב לסירובו של המבקש לכך כי עניינו ייבחן על ידי שירות המבחן, על מנת ללמוד על נסיבותיו האישיות, בהרחבה. לאחר זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי מתחם הענישה ההולם שנקבע בבית המשפט לתעבורה, ומיקומו של המבקש במתחם זה, תוך חריגה לחומרה מהמתחם, הינם סבירים בנסיבות העניין.