החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת יעל בלכר), לפיה נענה לבקשתו של המבקש לביטול פסק דין שניתן כנגדו בהעדר התייצבות, בתנאי כי יופקד על ידו סך של 40,000 ₪ וכן ישולמו הוצאות המשיב בסך 1,000 ₪.
רקע ההחלטה והבקשה הינו תביעה כספית בסך של 86,700 ₪ שהוגשה על ידי המשיב נגד המבקש, זאת בגין הפרת הסכם שכירות של מושכר במושב בן זכאי ששכר המבקש מהמשיב, המשמש לאחסנת רהיטים, אי תשלום דמי השכירות תקופה ממושכת (מאז אוקטובר 2009) ואי פינויו של המושכר במועד והשבתו לידי המשיב. להשלמת התמונה יצויין, כי בהחלטה קודמת של בית המשפט קמא (כב' הרשמת (כתוארה אז) איריס ארבל אסל) מיום 17.3.11, ניתנה למבקש רשות להגן כנגד התביעה וכן ניתן צו להוצאת הסחורה ופינוי המושכר בתוך 7 ימים מאותו מועד. למרות האמור לא עשה כן המבקש ולא פינה את המושכר, אלא לאחר חדשים רבים. סכום התביעה הכולל הינו איפוא בגין דמי השכירות שלא שולמו.
ביום 20.3.13 לא התייצב המבקש לדיון, זאת על אף שבוצעה לו מסירה כדין. על כן ניתן פסק דין בהעדרו, התביעה התקבלה והוא חוייב לשלם למשיב את סכומה, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עו"ד.
ביום 27.5.13 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין. לאחר שהתקבלה תגובת המשיב בה התנגד הוא למבוקש, החליט בית המשפט כי נוכח טיב טענותיו (כגון טענה לפיה לא קיבל כתב תביעה מתוקן ואולם הסתבר שהגיש כתב הגנה מתוקן), ובשים לב לטענות ההגנה שהעלה אשר נטענו בכלליות וללא פירוט, ואשר אף הנטל להוכחתן מוטל עליו, ועל רקע התחמקויות המבקש מקבלת כתבי בי-דין כעולה מרישומי המסירה בתיק בית המשפט, יש לאזן בין זכותו למתן יומו אל מול בזבוז זמנו של המשיב. בנסיבות אלה חייבו בהפקדת ערובה כאמור וכן בהוצאות המשיב בסך 1,000 ₪.
תמצית טיעוני המבקש היא, כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא הביא בחשבון כי המבקש היה חלק פעיל בתיק, הגיש כתב הגנה בו לרבות כתב הגנה מתוקן ועקב אחר התיק, תוך שעדכן את ביהמ"ש בדבר כתובתו העדכנית, ורק לגבי מועד הדיון לא קיבל את הזימון ולא התייצב ובכך נשללה זכותו להצגת עמדותיו כדבעי. לעניין זה טוען המבקש, כי שגה בית המשפט משלא שקל כראוי את התנהגותו של המבקש והביא במנין שיקוליו שיקולים שאינם רלוונטים במתן ההחלטה.
באופן קונקרטי תמצית נימוקיו היא, כי שגה ביהמ"ש בקובעו תשלום הוצאות בסך 1,000 ₪, ובכך קיבל למעשה את גרסת המשיב לפיה ידע כביכול המבקש על מועד הדיון ונמנע מלהתייצב אליו. כן שגה ביהמ"ש בהתניית ביטול פסק הדין תוך קביעת גובה הסכום הקרוב למחצית סכום התביעה המתוקן. לעניין זה טוען המבקש כי ההלכה היא שאין לקבוע ערובה גבוהה כל כך מבלי שקיימות נסיבות המצדיקות זאת. ולבסוף טוען המבקש כי שגה ביהמ"ש קמא במשקל הגנתו של המבקש ולא נתן משקל ראוי לכך שהתנהלות המשיב גרמה למבקש נזקים מול לקוחותיו ושלא תמך תביעתו במסמכים הנחוצים.
אחר עיון בבקשה על נספחיה וכן בתיק בית המשפט קמא, לא מצאתי להיעתר לה.
ראשית במישור הדיוני: החלטת בית משפט קמא, היא החלטה דיונית המצויה במסגרת שיקול הדעת המוקנה לו עפ"י התקנות, ואין צורך לומר כי ערכאת הערעור נוטה בדרך כלל שלא להתערב בה, אלא במקרים חריגים שענייננו אינו אחד מהם. בעניין זה, נהנית ככלל הערכאה המבררת משיקול דעת רחב, תוך שבשיגרה נמנעת ערכאת הערעור מלהתערב, אלא במצבים חריגים, בעיקר כשנתונה הזכות לערעור על החלטת הבינים במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. כפי שציין המשנה לנשיאה, כב' השופט א' ריבלין ברע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח נ' בויראת נעים (11.6.2012), הרי שהחלטת הביניים אינה אלא אבן-דרך, לפעמים אחת מיני רבות, במסלול הבירור של התובענה. על פי רוב, רק עם מתן פסק הדין הסופי מתבהרת התמונה בכללותה, שאז נבלעות החלטות הביניים כולן אל קרבו של פסק הדין, וביד בעלי הדין נתונה הזכות לערער עליו כמקשה. בנסיבות אלה, הן הצורך למנוע פיצול בלתי נסבל של המשפט בערכאה המבררת, הן העומס הכבד המוטל ממילא על ערכאות הערעור, מצדיקים כי במקרים רבים יידחה הדיון בערעור על החלטת הביניים לעת שלאחר תום המשפט.
אמנם קיים לכלל זה חריג, לפיו תתערב הערכאה הערעורית בהליך ביניים, לו יגרם נזק של ממש בהיוותרותה של ההחלטה על כנה, ולאחר מתן פסק הדין הסופי לא תוכל הערכאה הערעורית להפעיל ביקורת שיפוטית אפקטיבית ולהשפיע בדיעבד, ככל שיהא בכך צורך, על אותה מציאות שיצרה ההחלטה האמורה. חריג זה מופיע בהוראות סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נמ] תשמ"ד – 1984, והרציונל שבבסיסו פורט בין היתר על ידי כב' השופט א' ריבלין בהחלטה שהוזכרה לעיל. (ר' לעניין זה גם רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חיים אלוש (25.6.07).
בענייננו לא ניתן לומר כי זה המצב וכי קיים חשש לנזק בלתי הפיך כאמור. המדובר בהחלטה הדירה לחלוטין, אשר מאפשרת למבקש לקבל את כל הסכום שהופקד בסיום ההליך, אם וכאשר יסתבר שזכה בתביעתו בלא מונע ממנו את ניהול ההליך מצידו, כמו גם מאפשרת בהחלט לערכאת הערעור לאחר מתן פסק הדין, להחליט אף היא מצידה כאמור.
בנסיבות אלה היוותרות ההחלטה על כנה והימשכות ההליך, אין בה כדי לגרום נזק או עיוות דין בלתי הפיך. אין בהחלטת בית המשפט נושא בקשה זו כדי לשנות את מצבו של המבקש לרעה, ודאי לא באופן בלתי הפיך, ובכל מקרה וכאמור, יוכל הדבר תמיד לבוא לידי תיקון על ידי ערכאת הערעור, אם וכאשר יהיה צורך בדבר, לאחר מתן פסק הדין.
על מנת שלא להותיר את הדף חלק, אציין שגם לגופו של עניין לא מצאתי כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט קמא בהחלטתו באופן המצדיק התערבותי.
11.באשר לשאלת ההוצאות: כידוע, בהתאם לסעיף 1 (8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) תשס"ט – 2009, לא ניתנת רשות ערעור על החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט. בנסיבות אלה נדחה על הסף מרכיב זה בבקשה.
12. באשר לשאלת ההפקדה: עיון בכתב התביעה המתוקן ובתגובת המשיב לבקשות קודמות מלמד, כי המדובר בדמי שכירות שלא שולמו לכאורה למשיב בגין השכרת המושכר ושימוש בו משך תקופה לא מבוטלת של כשנתיים (מאז שנת 2009), לאחר שהמבקש הפר, כך על פי הנטען, שורה של הסכמים, לרבות הסדרי פשרה בין הצדדים שנערכו מעת לעת, וכן התחמק לכאורה מפניותיו המרובות של המשיב בכתב ובע"פ, ולא התייצב לפגישות שנקבעו ותואמו בין הצדדים. בהתאם להצהרת ב"כ המשיב בפרוטוקול הדיון שבו אף הציג, כך על פי הרשום בפרוטוקול מסמכים תומכים, המדובר במבקש שהינו מתחמק סדרתי, המחליף כתובתו תדיר ונמנע מלמסור את כתובתו העדכנית ומס' הטלפון שלו, למעט מספר הטלפון הנייד. אף כתבי בי-דין שנשלחו לכתובתו חזרו בציון הכיתוב "לא נדרש". יצויין כי בית המשפט בחן והיה ער בהחלטתו למצב העובדתי לרבות טענות ההגנה הנטענות על ידי המבקש, קודם שקבע את קביעתו.
בנסיבות אלה, לא זו בלבד שלא שגה ביהמ"ש בהחלטתו, אלא אדרבא, פעל הוא לפנים שורת הדין והורה על ביטול פסק הדין בנותנו עדיפות לעקרון זכות הגישה לערכאות ואי חסימת דרכו של המבקש להציג הגנתו ומימוש זכויותיו, ואולם היתנה זאת, במסגרת שיקול הדעת המוקנה לו, בין היתר עפ"י תקנה 201 לתקסד"א המאפשרת לבית המשפט להתנות תנאים לביטול, בהפקדת סכום המהווה פחות ממחצית סכום דמי השכירות הנטענים שלא שולמו על ידי המבקש, ואף זאת, בהפקדה בקופת בית המשפט ולא בהעברה ישירות למשיב. ראוי להזכיר, כי ההכרעה האם להשית ערובה ובאיזה סכום נתונה לשיקול דעת הערכאה המבררת, ורק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בגובהו של סכום הערובה אשר נקבע על ידי הערכאה הדיונית. מכל מקום, אם וככל שאכן יזכה המבקש בהגנתו, יושב לו הסכום הנ"ל ולא שוכנעתי כי נגרם לו לכאורה כל נזק שהוא המצדיק התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט קמא.
13. במכלול האמור, לא מצאתי מקום איפוא כל הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.
הבקשה נדחית.
משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ב' חשון תשע"ד, 06 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.