אגיון ואח' נ' איליה ואח'

פסק דין

1. תביעה שעניינה טענה בדבר אי גילוי של עובדה מהותית.

2. בני הזוג לשעבר, דן ואירית אגיון, רכשו דירה ביום 24.2.92 מבני הזוג איליה.

בהסכם המכר דובר על כך, שהמוכרים חרגו מגבול המגרש שלהם ופלשו לשטח ציבורי פתוח. הצדדים סיכמו מה שסיכמו לגבי עניין זה שאינו קשור במישרין לתביעה הנדונה.

לטענת התובעים, רק ברבות הימים התברר, בדיעבד, שבדירה היה גם מום נסתר שהנתבעים לא גילו לתובעים . המדובר הוא במרפסת שהנתבעים סגרו והפכו לחדר. מדובר בפעולה הטעונה היתר בניה, והיתר כזה לא התבקש ולא התקבל אצל הנתבעים.

3. זה המקום להעיר שלוש הערות במאמר מוסגר:

ראשית- התובעים התגרשו לפני כשלוש שנים. אף שדן, הבעל לשעבר, נרשם פורמלית כתובע, הוא הודיע שהוא אינו רואה עצמו קשור לתביעה. הוא התייצב לדיון והעיד בחוסר רצון מופגן. התובעת, אירית, הסבירה, ששמו של דן שורבב לתביעה מטעמים פורמליסטיים גרידא, כיון שהיה צד להסכם רכישת הדירה מהנתבעים.

שנית- זהו כבר "סיבוב" התדיינות שני בין הצדדים. ההתדיינות הראשונה בין הצדדים התקיימה בבית המשפט לתביעות קטנות בתיק 1923/06 . שם, דובר על פיצוי שבני הזוג אגיון תבעו בקשר עם הוצאות שהוציאו בעניין ניסיונם להכשיר את הרחבת שטח הגינה (מה שכונה לעיל "פלישת הנתבעים לשטח הציבורי הפתוח").

שלישית- גם לתביעה הנדונה היה "גלגול" קודם , שכן התובעים ביקשו וקיבלו רשות לתקן את תביעתם. ההכרעה היא, איפוא, בעניינה של התביעה המתוקנת.

4. (א) כיון שהסכם המכר שבין הצדדים נערך עוד בפברואר 2002, הנתבעים טענו

שהתביעה התיישנה. התובעת השיבה, שאין לראות את תחילתו של "מרוץ ההתיישנות" ביום עריכת ההסכם, אלא שתחילתה של ההתיישנות רק ביום בו התגלה לה, שאחד החדרים בדירה נבנה ללא היתר.

על פי עדותה, עובדה זו התגלתה לה באקראי, לאחר שכבר מכרה את הדירה לצדדים שלישיים, על פי חוזה שנערך עימם ביום 19.3.2010, נספח ב' לתביעה המתוקנת. הקונים נזקקו למשכנתא ובמסגרת הצורך בהערכת שוויה של הדירה – הבנק שלח שמאי והשמאי, הוא זה שגילה לראשונה לתובעת, את דבר הבניה ללא היתר. כלומר, התובעת טענה לחלות של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תש"ח – 1958 שכותרתו: "התיישנות שלא מדעת".

(ב) הנתבעים טענו, שעניין הבניה ללא היתר עורר את חשדו של מר דן אגיון כבר בעת הרכישה, ולכן היה בידם של התובעים לברר כבר אז את העובדות לאשורן. טענה זו לא נטענה במסגרת דיני החוזים, אלא כדי לשכנע, שאך כפסע היה בין התובעים לבין גילוי העובדות לאשורן, ואילו פעלו התובעים ב"זהירות סבירה", היו יכולים לגלות את המום הנסתר כבר קודם להסכם שבין הצדדים. זו מעין טענה שניתן לכנותה: "הקונה לא נזהר מספיק". הנתבעים טענו איפוא, לחלות החריג ולפיו, אילו התובעת נהגה בזהירות סבירה בזמן שרכשה מהם את הדירה – העובדות המלאות בענין בנית החדר הנוסף היו נודעות להם סמוך להתקשרות עם הנתבעים. הטענה בתמצית היא, שהיה בידם לגלות את העובדות כבר אז.

(ג) השתכנעתי באופן מלא, שאכן התובעת הופתעה בעניין החדר שנבנה ללא היתר, והדברים באו למודעותה רק לאחר שכבר מכרה את הדירה. ככלל, עדותה של התובעת היתה ברורה, בהירה ואמינה ביותר.

גם הבעל לשעבר, דן, העיד, שבזמן אמת, המוכר – הנתבע – לא סיפר לו שהוא בנה את החדר הנוסף ללא היתר. אדרבא, לדבריו, הנתבע אמר לו ש"הכל בסדר בעיריה" (ראו " עמ' 11 ).

(ד) מדברים אלה אני מסיק, ללא כל היסוס, שאכן התובעת הפכה להיות מודעת למום הנסתר, של היות חדר בדירה בנוי ללא היתר, רק אחרי שהיא כבר מכרה את הדירה, בשנת 2010. המסקנה המתבקשת, אפוא, היא שאיני מקבל את טענת ההתיישנות.

5.בא כוחם של הנתבעים, ניסה להראות, שבפועל, התובעת ידעה גם ידעה, שקיימת חריגת בנייה בדירה, אלא שסברה, שהנתבעים הסדירו את החריגה והפכו אותה ל"לגלית". זאת כיצד?

בסעיף 9 לכתב התביעה המקורי, נאמר כך:

"הנתבעים הפרו את ההסכם כי לא דאגו להסדיר את חריגת הבנייה. יצוין, כי מאחר והבית נרשם על שם התובעים, סברו התובעים כי הנתבעים הסדירו את החריגה, ואולם רק לאחר שמכרו התובעים את הבית וביקשו לבצע העברת הזכויות, התברר להם כי הנתבעים לא הסדירו את חריגת הבנייה, על אף התחייבותם בהסכם המכר.

אין בידי לקבל טענה זו.